סצנת הדייטינג היא קשה עבור כולם, אינספור כתבות נכתבו ושודרו בנושא. תמיד הרווקים הם אותם רווקים: צעירים, משכילים, בריאים לכאורה. הצופה והקורא אמורים לשאול את עצמם: איך זה יכול להיות שהם עדיין לא מצאו זוגיות?
לא תראו בכתבות הללו אף פעם נכה עם מוגבלות פיזית, מכל סוג שלא יהיה. לא תראו בתוכניות הדייטינג שמציפות את המסך מישהו או מישהי כזה/כזאת. הייתי מת לראות את תגובת החתן או הכלה ב”חתונה ממבט ראשון” אם ישדכו להם נכה. מבטי הצער והתדהמה והקונפליקט אם להמשיך את הקשר היו ממלאים עונה שלמה.
כי כלי התקשורת לא רואה בנכים בני אדם, לכל היותר פריק שואו נודד שנועד “לעורר השראה” במקרה הטוב או לרחם עליו במקרה הרע. המשותף הוא שתמיד מסתכלים עליו מרחוק. כמו שאומרים האמריקאים: לא בחצר האחורית שלי. נכה שהוא מושא לתשוקה רומנטית? הצחקתם אותי. יותר סביר שישראל תזכה במונדיאל לפני שנראה משהו כזה. גם בסדרות המתקדמות ביותר של דור הוואי הכה־מעודכן ופוליטיקלי קורקט על ייצוג נכים אין מה לדבר. אפילו בסדרה “פה גדול” של נטפליקס, הזוכה לשבחי המבקרים, הנכים מושפלים ונרמסים, ומהווים מושא ללעג. בקצרה: הילד אנדרו מגלה לחרדתו שבחירת ליבו מעדיפה לבלות עם נכה בכיסא גלגלים, ובתגובה הוא מחטיף לו מכות רצח. הוא אומר: את זה אינני יכול לסבול, מילא “גנבו לי את הבחורה”, אבל מישהו על כיסא גלגלים? שווה להשפיל אותו בגלל זה. כאילו השנה היא 1920 ולא 2020.
כשזה המצב התרבותי, איני מתפלא שרבים בוחרים להסתיר את נכותם באתרי ההכרויות השונים וצריכים להתנצל על קיומם. כל רמז קטן להיותי בעל שיתוק מוחין קל (זה בסך הכל מתבטא בצליעה קלה, שיש שאינם מבחינים בה) יוריד את המטצ’ים שלי לאפס. רבים מחבריי הנכים צריכים לחיות בבושה ולהרגיש שהם צריכים להסתיר משהו, כאילו ביצעו איזה פשע. הדבר גורם לכך שלפעמים הם מגיעים לדייט בלי שהצד השני יודע על המגבלה שלהם, ואז הוא מרגיש מרומה. במידה רבה של צדק.
גם מחוץ לאפליקציות ההכרויות המצב לא זוהר. לאחרונה חזרו לאופנה ערבי פנויים־פנויות וסצנת הספיד־דייטינג. בכל ערב שניסיתי להירשם אליו וחשפתי את עובדת היותי בעל שיתוק מוחין קל, נתקלתי בהסתייגויות של המארגנים. “אולי נשאל את הבחורות קודם”, אמרו לי. שאלתי אם הם שואלים את הבחורות אם מתאים להן לצאת עם אדם שלא אוהב עגבניות. לא קיבלתי תשובה מספקת.
הגיע הזמן שגם הנכים באשר הם יתעוררו ויעסקו בשאלות הייצוג שלהם בתקשורת ובציבור. הגיע הזמן להבליט את “המוגבלות” ולהציג אותה כמשהו ייחודי וסקסי ולא להתנצל ולהחביא אותו. בדיוק כמו שציבורים מודרים עשו לאורך השנים, לדרוש ייצוג הולם בכל אמצעי התקשורת. להפוך שולחנות כשאין מספיק נכים במקומות משפיעים ולצעוק את הקיום שלהם. רק ככה ייגרם שינוי אמיתי בחברה.
הטור פורסם הבוקר ב”ידיעות אחרונות”
