״תוך שתי שניות החיים שלי השתנו מקצה לקצה״

הספר ״השמיים הם לא הגבול״ מרכז שירים, סיפורים וטורים מאת אנשים עם מוגבלות ובני משפחותיהם, וזקוק לתרומתכם כדי לצאת לאור

שיתוף הכתבה:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email

הסופרת והעיתונאית ליהיא לפיד, נשיא עמותת ״נגישות ישראל״, יובל וגנר, ומייסד ארגון ״נכה, לא חצי בן אדם״, אלכס פרידמן, הם רק שלושה מהכותבים המתארחים בספר חדש ומסקרן בשם “השמיים הם לא הגבול”. הספר כולל שירים, סיפורים וטורים פרי עטם של אנשים עם מוגבלות ובני משפחותיהם, ובימים אלה נערך קמפיין גיוס המונים לצורך איסוף תרומות למימונו.

יוזמת הפרויקט, הפעילה החברתית נורית פלג וולברג (43), קיבצה את החומרים וגם כתבה חלק מהם בעצמה. פלג וולברג היא עצמה אישה עם מוגבלות, שמתמודדת עם דיסאוטונומיה משפחתית, מחלה הפוגעת במערכת העצבים האוטונומית.

“הרעיון של הספר הוא להגדיל את המודעות בחברה לאנשים עם מוגבלויות וללמוד מההתמודדויות שלהם”, היא מסבירה. “כשהמטרה העיקרית שלו היא קידום שוויון לאנשים עם מוגבלויות”.

רוצים לתרום לספר החדש של נורית? הקליקו

סיפורים של אנשים עם מוגבלויות ובני משפחתם. נורית פלג-וולברג (צילום: יוסי וולברג)

קראו את הקטע מהספר שכתב יובל וגנר, נשיא ומייסד ״נגישות ישראל״.

״ילדים היו צוחקים עלי כי אבא שלי נכה״

נולדתי לפני 55 שנה לדני ונורית וגנר, אמא אחות בשיקום ואבא נכה צה”ל משותק בגפיים התחתונות ובכיסא גלגלים.

ישראל של אותם ימים, של שנות ילדותי, לא הייתה נגישה בעליל. לא היו הנמכות מדרכה למעברי חציה, חניות נכים רק פה ושם, ברוב העסקים היו מדרגות בכניסה ולא היו שירותי נכים. הפארקים לא היו נגישים, גם חופי הרחצה, תיאטראות, אצטדיונים ובתי קולנוע. על תחבורה ציבורית נגישה אין בכלל מה לדבר.

אבא שלי מעולם לא הגיע ליום הורים בבית הספר שלי. הוא לא שיחק איתי כדורסל במגרש הבית ספרי למרות שהיה ספורטאי פראלימפי והשתתף במשחקי טוקיו 1960, מהם חזר עם מדליה.

אני זוכר שכל יציאה מהבית, כשכבר הוחלט לצאת לטיול, מסעדה או לבקר חברים, הייתה כרוכה בשירותי הסבלות של אמא, של אחי או שלי. אם אבא היה צריך שירותים, זה תמיד היה כרוך באלתורים.

אני זוכר את הילדים צוחקים עליי כי אבא שלי נכה. לא הייתה אז מודעות חברתית לשילוב, לשוויון, להבנה של השונה. היו בעיקר דעות קדומות. למזלי אבא שלי היה נכה צה”ל, אז זכיתי לקצת “הנחה” כי באותם ימים של אחרי מלחמת ששת הימים ויום כיפור הציבור הוקיר את נכי צה”ל.

״הדרך עוד ארוכה בנושא הנגישות בישראל״. יובל וגנר (צילום: מתוך אלבום התמונות המשפחתי)

לא ברור איך, אבל הצלחתי להישאר בחיים

כשהגעתי לגיל גיוס התנדבתי לקורס טיס. זה היה חלום ילדותי. סיימתי אותו כטייס מסוקי קרב בטייסת הקוברות בבסיס פלמחים. זו הייתה תקופה נהדרת עבורי, הגשמת חלום, הגשמה עצמית, שירות המדינה, עניין ואהבת הטיסה.

ב-18 במרץ 1987, יום בהיר ומקסים, יצאנו לטיסה של שמונה מסוקים ובתוכם 16 טייסים. היינו בדרך לאימון ברמת הגולן, ואותי ציוותו למסוק שהוביל מפקד טייסת 160 ציון בר-אור.

ציון בר-אור היה ממקימי מערך מסוקי הקרב בחיל האוויר, מפקד נערץ, קיבוצניק מלח הארץ ובעיקר אוהב הארץ. התרגשתי מאוד באותו בוקר מהטיסה המשותפת עם מפקד הטייסת. לאחר בדיקות של המסוק הנענו והמראנו, אני ישבתי במושב הקדמי וציון באחורי.

יצאנו בזוג מסוקים מזרחה לכיוון ירושלים, אנחנו במסוק השני, קצת לימין ולאחור מהמסוק הראשון. כך נהוג לטוס במבנה. משם הנמכנו לכיוון ים המלח, ומשם פנינו שמאלה וצפונה לאורך כביש 90, כביש הבקעה, מימיננו ירדן ומשמאלנו ישראל.

מהירות 120 קשר, גובה 400 רגל, מבט על המחוונים, הנופים מהממים. ציון ואני שוחחנו בקשר על הנוף, על המראות, על להקת הציפורים שחלפה אותנו, והמשכנו לכיוון הכנרת ורמת הגולן.

פתאום, מעל הפרדסים האזוריים של טירת צבי, לפני בית שאן, בשנייה אחת וללא כל סימן מראש, המסוק התחיל לרעוד בצורה חזקה ביותר לכל הכיוונים ופנה בצורה חדה ומהירה שמאלה ולמטה לכיוון הפרדס. לא עברו יותר משתי שניות והתרסקנו.

שתי שניות, והחיים משתנים מקצה לקצה. ציון בר-אור ז”ל נהרג בהתרסקות  והותיר אחריו את רעייתו נעמי ואת ילדיו יעלי, אסף ומיכל ז”ל, שנהרגה בהמשך בתאונה במהלך טיול בדרום אמריקה.

ואני? בנס, במזל גדול ולא ברור, נותרתי בחיים. אבל, וזה אבל גדול, משותק מהצוואר ומטה בארבע גפיים, מתנייד בכיסא גלגלים, חייב עזרה וליווי בפעילויות יומיומיות הכי פשוטות כמו הלבשה, אכילה, שירותים, ניידות.

לכאורה הכרתי את עניין המוגבלות מאבא שלי, ובכל זאת המעבר החד והפתאומי מלהיות בחור צעיר, פעיל, טייס חיל האוויר, לאדם בכיסא גלגלים, משותק, שחייב עזרה בכל פעולה, הוא המעבר הכי קיצוני שיש.

הנשיא פקד עליי להקים עמותה לנגישות

ב-1999, לפני כ-20 שנה, כתבתי מכתב על חוסר הנגישות בישראל לנשיא המדינה דאז עזר ויצמן. יומיים לאחר מכן הנשיא חזר אלי. אחרי שיחה קצרה על תאונת המסוק שלי ומה זה בכלל נגישות, עזר, הנשיא שהיה ידוע בכריזמה ובהחלטיות שלו, פקד עלי: “יובק’ה, תקשיב טוב. אחד, בשם מדינת ישראל אני מתנצל שלא קידמנו את הנגישות לאנשים עם מוגבלות. שתיים, אני פוקד עליך להקים עמותה שתהפוך את ישראל לנגישה. שלוש, עוד חצי שנה העמותה תושק אצלי בבית, בבית הנשיא”.

וכך היה. בקיץ 1999 הוקמה עמותת נגישות ישראל, במטרה להפוך את ישראל למדינה נגישה ומשלבת למיליון וחצי אנשים עם מוגבלות על כל סוגיה, ולכ-900 אלף קשישים, ובכל תחומי החיים. העמותה בהובלתי פועלת כבר 20 שנה לאפשר לכל אלה שגורלם קבע להם חיים עם מוגבלות להמשיך לעבוד, לבלות, לטייל, לקנות, ללמוד ולחיות באופן נורמלי כמו כולם.

כשמסתכלים על חצי הכוס המלאה, נושא הנגישות בישראל התקדם באופן משמעותי ביותר. כשמסתכלים על חצי הכוס הריקה, נדרש להתנסח בעדינות ולהגדיר שהדרך עוד ארוכה מאוד.

מה שבטוח הוא שעמותת נגישות ישראל לא תאט עד שישראל תהיה נגישה באופן מלא לכל האנשים עם מוגבלויות, מכל הסוגים, בכל תחומי החיים.

****

שיתוף הכתבה:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email

בואו להיות חלק מקהילה של אנשים כמוכם

קבלו ישירות למייל שלכם את הסיפורים הכי חמים של “שווים”

קראו עוד בשווים

עשו לנו לייק
סרטונים
גלילה לראש העמוד

בואו להיות חלק מקהילה של אנשים כמוכם

קבלו ישירות למייל שלכם את הסיפורים הכי חמים של ״שווים