עובד עם מוגבלות שמשתכר 100 שקלים לחודש, נדרש להפריש 330 שקלים מקצבת הנכות שלו כדמי השתתפות בעבודה – ומפסיד כסף
מאת: עידן מוטולה
ביקורת רבה נשמעה לאורך השנים על תנאי ההעסקה והשכר הירודים במפעלים מוגנים שבהם עובדים אנשים עם מוגבלות. אלא שהמצב, כך מתברר, גרוע אפילו יותר. בחלק גדול מהמפעלים – אלה שפועלים תחת משרד העבודה והרווחה – נדרשים העובדים לשלם למפעל דמי השתתפות חודשיים בגובה עשירית מקצבת הנכות שלהם. במספרים מדובר בכ-330 שקל בחודש (קצבת נכות מלאה עומדת על כ-3,300 שקל). מכיוון שהשכר החודשי הממוצע של עובדים אלה הוא כ-100 שקל, המשמעות היא אחת: יציאה לעבודה שווה הפסד של 230 שקל מדי חודש.
גם לאדם עם קצבת נכות חלקית (74%) לא משתלם לעבוד במפעל מוגן. אם בכל זאת יבחר לעשות זאת, ינוכו מהקצבה שלו 220 שקל בחודש, בעוד הוא צפוי להשתכר בממוצע כ-100 שקל בלבד. באופן אבסורדי, אילו העובדים במפעלים מוגנים היו נשארים בבית ולא יוצאים לעבוד, היה נותר להם יותר כסף.
למרות שהמצב הזה נמשך לאורך שנים ארוכות, עד היום הוא עבר מתחת לרדאר ולא עורר מחאות, אולי מכיוון שמדובר באחת מהאוכלוסיות החלשות ביותר בחברה. מרבית העובדים במפעלים אינם אחראים לעצמם, ולכן ממונה להם אפוטרופוס (בדרך כלל הורה או בן משפחה אחר). את ההודעה החודשית על ניכוי הקצבה, הנשלחת בדואר, מקבלים לרוב האפוטרופוסים.
הכסף שנלקח מקצבת הנכות של העובד אמור לחזור לגורם שמפעיל את המפעל – רשות מקומית או עמותה שזכתה במכרז של משרד הרווחה – ומשמש להוצאות שכר על צוות המפעל, אוכל וסעיפים נוספים. לפי הערכות, הסכומים שמנוכים מהקצבאות מצטברים למיליונים רבים של שקלים מדי שנה.
״במקום לסייע להם, לוקחים מהם״
מי שנדהמה לגלות את דבר קיומם של דמי ההשתתפות האלה היא עורכת הדין זהבה גור, המתמחה בין היתר בייצוג אנשים עם מוגבלות בהליכים מול הרשויות ובבתי משפט. “מדובר בניצול מחפיר של אוכלוסייה חלשה ביותר על ידי רשויות המדינה”, אומרת גור. “בדרך כלל מדובר באנשים מבוגרים, שמטבע מצבם אינם יכולים להילחם על זכויותיהם, אוכלוסייה נזקקת שאפשרויותיה הכלכליות מוגבלות. אלא שבמקום לסייע להם לוקחים מהם״.
“באופן פרדוקסלי”, מוסיפה גור, “נוצר מצב בלתי סביר שבו אדם יוצא לעבודה למרות מגבלותיו, ובסוף החודש נשאר במינוס במקום בפלוס. גם כך הגמול/שכר שהוא מקבל במפעלים המוגנים שערורייתי ועומד על כ-2.5 שקלים לשעת עבודה. מנגד, בעזות מצח, גובה ממנו המדינה ‘קנס עבודה’ מתוך קצבת הנכות שלו. כך, במקום לסייע, נגזלת ‘כבשת הרש’ במשך שנים ואיש אינו חושב שיש לתקן את העוול הזועק לשמיים”.
בישראל פועלים כמאה מפעלים מוגנים תחת ניהולו של משרד הרווחה – 84 מרכזי תעסוקה שיקומיים ועוד 17 מרכזי תעסוקה תעשייתיים. הכינוי הרשמי של המפעלים האלה הוא מע”ש (מפעל עבודה שיקומי). מדובר למעשה במסגרת שמשלבת מרכז הכשרה ושיקום עם מקום עבודה. המטרה היא להכשיר את העובדים לאחריות ולעצמאות מרבית, ובמידת האפשר להכין אותם לעבודה בשוק החופשי. למרות זאת, בשביל רוב המועסקים מרכז התעסוקה הופך למקום עבודה קבוע למשך שנים רבות.
במרכזים מועסקים עובדים בוגרים (מעל גיל 21) ברמת מוגבלות שכלית קלה או בינונית (בעבר נקרא פיגור שכלי), שנמצאו מתאימים לקבלת הכשרה לעבודה יצרנית. בחלק מהמרכזים פועלות גם קבוצות טיפוליות המיועדות לאוכלוסייה ברמה תפקודית נמוכה יותר.
העובדים אמורים להתייצב במפעל מדי יום בשעה שמונה בבוקר ולסיים בשלוש או בארבע אחר הצהריים, בהתאם לאופי וליכולות העבודה של כל אחד. במהלך יום העבודה הם מבצעים עבודות פשוטות כגון מיון, הרכבה ואריזה עבור חברות, ספקים ומפעלים שונים. למשל, אריזת מוצרי מזון, אריזת מארזי סכו”ם עבור מסעדות, כביסה, גיהוץ ואריזה עבור מכבסות. לכל חניך מותאמת עבודה על פי יכולתו. בחלק מהמרכזים יש הפעלה מלאה של קווי ייצור, והתוצרת נמכרת בשוק הפרטי.
בין העובד למפעל לא מתקיימים יחסי עבודה
עובד במפעל עבודה שיקומי משתכר בחודש בין עשרות לכמה מאות בודדות של שקלים, וכל זאת בהתאם לשעות העבודה ולהספק שלו. אם הספיק מעט – יקבל 50 שקל, אם הספיק הרבה – יזכה ל-250 שקל. בין העובד והגורם שמפעיל את המפעל לא מתקיימים יחסי עבודה. המצב הזה גרר לא פעם ביקורת ציבורית נוקבת נגד “היחס הנצלני כלפי עובדים עם מוגבלות במפעלים מוגנים”.
בשנת 2017, בעקבות מחאת ארגוני הנכים, מונתה ועדה בראשות פרופ’ אבי שמחון, ראש המועצה הלאומית לכלכלה, כדי לבחון את גובה קצבאות הנכות וסוגיות מרכזיות נוספות הנוגעות לאוכלוסיית הנכים. ל”שווים” נודע כי בין השאר דנה הוועדה באפשרות לבטל את הניכוי מקצבת הנכות של עובדי המפעלים המוגנים, אך בסופו של דבר הדיונים לא הבשילו לכדי שינוי. לפי גורם במשרד הרווחה, עמדת המשרד שהוצגה בפני הוועדה הייתה שיש לבטל את הניכוי.
ממשרד העבודה והרווחה נמסר בתגובה: “המשרד מפקח על שירותי השיקום שניתנים לאדם עם מוגבלות במע”ש (מפעל עבודה שיקומי), כדי לוודא שהוא מקבל את כל צרכיו השיקומיים. מסגרות של מע”ש הן מסגרות שיקומיות מוגנות, שתפקידן לסייע לאדם לרכוש יכולות תעסוקתיות וכן יכולת לנוע על רצף התעסוקה. הן אינן מקומות עבודה, ולכן אין שיח על שכר אלא על גב”ע. הגב”ע כשמו כן הוא – גמול עבור ביצוע העבודה השיקומית, והוא ניתן על פי התפוקה ועל פי הנוכחות במסגרת. הגב”ע הוא סך כל התמורה שמקבל המפעל המוגן מעבודתם של מקבלי השירות, והוא לא שכר עבודה, ולכן הוא מתחלק בין כלל מקבלי השירות. דמי האחזקה (השתתפות) המועברים למסגרת הם עבור הצוות השיקומי המלווה את העובדים, והם משולמים פר אדם ולא באופן גלובלי. אין קשר בין דמי האחזקה, המשולמים עבור התהליך השיקומי, לבין הגב”ע, המשולם לאדם, ולכן לא ניתן לחשב את הגב”ע פחות ההשתתפות”.
