הילד שהעז להיכנס לתוך המערה האסורה

לפעמים דווקא השונה פורץ את הדרך. סיפור מאת רינת פרימו מתוך גיליון "אומץ" של עיתון הילדים "אדם צעיר"

שיתוף הכתבה:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email

כְּפַר הָאַמִיצִים

רינת פרימו

אִם תֵלְכוּ בַּדֶרֶךְ הַמִתְפַּתֶלֶת בֵּין הֶהָרִים הַגְבוֹהִים שֶׁבַּצָפוֹן, אִם תַסְכִּימוּ לְהַמְשִׁיךְ לַמְרוֹת הַצוּקִים הַגְבוֹהִים, הַתְהוֹמוֹת וְהַמִכְשׁוֹלִים, תַגִיעוּ לְעֵמֶק יָרֹק בֵּין הֶהָרִים שֶׁבּוֹ שׁוֹכֵן כְּפַר הָאַמִיצִים. זֶה לֹא שְׁמוֹ הָרִשְׁמִי. אֲנִי חוֹשֶׁבֶת שֶׁבַּמַפּוֹת קוֹרְאִים לוֹ “כְּפַר יְרֹק-עַד”, אֲבָל אַף אֶחָד לֹא קוֹרֵא לוֹ כָּךְ. כֻּלָם קוֹרְאִים לוֹ כְּפַר הָאַמִיצִים וְאֶפְשָׁר לְנַחֵשׁ לָמָה: כָּל הַנָשִׁים, הַגְבָרִים, הַיְלָדוֹת וְהַיְלָדִים שֶׁגָרִים שָׁם הֵם הָאֲנָשִׁים הָאַמִיצִים בְּיוֹתֵר שֶׁאֶפְשָׁר לִמְצֹא בָּעוֹלָם כֻּלוֹ.

אֵיזֶה דְבָרִים עוֹשִׂים הָאֲנָשִׁים בִּכְפַר הָאַמִיצִים?

אַתֶם לֹא תַאֲמִינוּ. הָאֲנָשִׁים בִּכְפַר הָאַמִיצִים מַמָשׁ מְחַפְּשִׂים לַעֲשׂוֹת דְבָרִים שֶׁרֹב הָאֲנָשִׁים בָּעוֹלָם מְפַחֲדִים מֵהֶם. רֹב הָאֲנָשִׁים פּוֹחֲדִים מֵחֹשֶׁךְ? בִּכְפַר הָאַמִיצִים אֵין פָּנָסִים בָּרְחוֹבוֹת. כְּשֶׁיוֹרֵד הַלַיְלָה, כָּל אִישׁ, אִשָׁה וָיֶלֶד צְרִיכִים לִמְצֹא אֶת דַרְכָּם בִּשְׁבִילֵי הַכְּפָר בְּחֹשֶׁךְ מֻחְלָט. אַחַד הַמִשְׂחָקִים שֶׁהַיְלָדִים הֲכִי אוֹהֲבִים הוּא לְכַסוֹת אֶת הָעֵינַיִם שֶׁל יֶלֶד בְּגִיל שֵׁשׁ-שֶׁבַע בְּעֵרֶךְ, לְהוֹבִיל אוֹתוֹ לְשׁוּלֵי הַכְּפָר, וַאֲפִלוּ אֶל תוֹךְ הַיַעַר שֶׁמַקִיף אֶת הַמָקוֹם, וּלְהַשְׁאִיר אוֹתוֹ שָׁם לְבַד, שֶׁיִמְצָא אֶת דַרְכּוֹ בַּחֲזָרָה בְּעַצְמוֹ, בְּחֹשֶׁךְ מֻחְלָט. כְּשֶׁהַיְלָדִים גְדֵלִים קְצָת, הַמִשְׂחָק כְּבָר לֹא מְעַנְיֵן מַסְפִּיק וְלָכֵן הֵם מוֹסִיפִים מִכְשׁוֹלִים בַּדֶרֶךְ: מְגַלְגְלִים סֶלַע עֲנָקִי אֶל הַשְׁבִיל, אוֹרְבִים לַיַלְדָה אוֹ לַיֶלֶד וּמְחַקִים יִלְלוֹת זְאֵבִים. כָּאֵלֶה מִין שַׁעֲשׁוּעִים.

רֹב הָאֲנָשִׁים בָּעוֹלָם מְפַחֲדִים מִגֹבַה רַב? בִּכְפַר הָאַמִיצִים מָתְחוּ חֶבֶל בְּגֹבַה עָצוּם, בֵּין שְׁתֵי פִּסְגוֹת הָרִים. כְּשֶׁיַלְדָה אוֹ יֶלֶד מַגִיעִים לְגִיל עֶשֶׂר, הֵם אֲמוּרִים לָלֶכֶת עַל הַחֶבֶל כְּמוֹ שֶׁאֲנַחְנוּ הוֹלְכִים עַל הַמִדְרָכָה – בְּבִטָחוֹן מֻחְלָט. וְהַחֶבֶל הַזֶה לֹא רַק צַר: הוּא מִתְנַדְנֵד בִּפְרָאוּת בָּרוּחַ הַחֲזָקָה, לִפְעָמִים הוּא חֲלַקְלַק מִגֶשֶׁם אוֹ מִשֶׁלֶג, לִפְעָמִים מִתְפּוֹרֵר מֵחֹם הַשֶׁמֶשׁ. בֵּין הָעֵצִים בְּתוֹךְ הַכְּפָר תוּכְלוּ לִרְאוֹת חֲבָלִים מְתוּחִים וַעֲלֵיהֶם זוֹחֲלִים תִינוֹקוֹת קְטַנְטַנִים, כְּדֵי לְהִתְאַמֵן בַּהֲלִיכָה עַל חֶבֶל מִגִיל צָעִיר.

הגיליון החדש של “אדם צעיר” בנושא אומץ. מאייר: אור יוגב

רֹב הָאֲנָשִׁים בָּעוֹלָם מְפַחֲדִים מֵחַיוֹת טוֹרְפוֹת וְתוֹקְפָנִיוֹת? הָאֲנָשִׁים בִּכְפַר הָאַמִיצִים יוֹצְאִים אֶל הַיַעַר שֶׁמַקִיף אֶת הַכְּפָר וְשָׁם הֵם חַיִים בְּמֶשֶׁךְ כַּמָה שָׁבוּעוֹת בְּחֶבְרַת נְמֵרִים וְדֻבִּים. סְתָם כָּכָה, בִּשְׁבִיל הַכֵּיף. הֵם לֹא חַיָבִים לַעֲשׂוֹת אֶת זֶה, הֵם רוֹצִים שֶׁיִהְיֶה לָהֶם מְעַנְיֵן.

רֹב הָאֲנָשִׁים מְפַחֲדִים מִמְהִירוּת גְבוֹהָה מִדַי? בֶּהָרִים שֶׁמַקִיפִים אֶת כְּפַר הָאַמִיצִים יֵשׁ כַּמָה מִדְרוֹנוֹת תְלוּלִים בִּמְיֻחָד שֶׁהָאֲנָשִׁים מַחְלִיקִים בָּהֶם עִם קְרוֹנִיוֹת קְטַנוֹת עַל גַלְגַלִים. הַדֶרֶךְ עוֹבֶרֶת כַּמוּבָן בֵּין עֵצִים וְשִׂיחִים וְצָרִיךְ לַעֲבֹר בֵּינֵיהֶם בְּפִתוּלִים חַדִים וּמְסֻכָּנִים בִּמְהִירוּת מְסַחְרֶרֶת מַמָשׁ. אִם זֶה נִשְׁמָע לָכֶם כֵּיף, כַּנִרְאֶה אַף פַּעַם לֹא רְאִיתֶם גֶזַע עֵץ מִתְקַדֵם לְעֶבְרְכֶם בִּמְהִירוּת שִׂיא. בְּהֶחְלֵט לֹא מֻמְלָץ.

מַקְס

מַקְס נוֹלַד לִפְנֵי עֶשֶׂר שָׁנִים בַּמָקוֹם הֲכִי נִפְלָא בָּעוֹלָם. הוּא כָּל כָּךְ אָהַב אֶת כְּפַר הָאַמִיצִים! כָּל יוֹם הָיָה מִסְתַכֵּל עַל כָּל הָאֲנָשִׁים שֶׁרָצוּ, קָפְצוּ, דִלְגוּ וְטִפְּסוּ סְבִיבוֹ. הוּא הֶעֱרִיץ אֶת הַנְחִישׁוּת בְּעֵינֵיהֶם וְאֶת הָאֶתְגָרִים שֶׁלָקְחוּ עַל עַצְמָם.

לְמַקְס הָיָה שֵׂעָר בָּהִיר, עֵינַיִם חוּמוֹת צוֹחֲקוֹת, יָדַיִם חֲזָקוֹת וְרַגְלַיִם חַלָשׁוֹת. כָּךְ הוּא נוֹלַד וְכָךְ הָיָה תָמִיד (חוּץ מֵהַיָדַיִם הַחֲזָקוֹת שֶׁאוֹתָן אִמֵן עִם הַשָׁנִים). כְּשֶׁהָיָה בֶּן שָׁלוֹשׁ הַהוֹרִים שֶׁלוֹ גִלְפוּ עֲבוּרוֹ קַבַּיִם נֶהֱדָרִים מֵעֵץ וּמֵאָז הוּא הִצְלִיחַ לְהַגִיעַ כִּמְעַט לְכָל מָקוֹם. זֶה רַק לָקַח לוֹ יוֹתֵר זְמַן. לִפְעָמִים הַרְבֵּה יוֹתֵר זְמַן. בְּדֶרֶךְ כְּלָל זֶה לֹא מַמָשׁ הִפְרִיעַ לוֹ. נָכוֹן שֶׁלַאֲחֵרִים לָקַח עֶשֶׂר דַקוֹת לְהַגִיעַ מִמֶרְכַּז הַכְּפָר עַד לְלֵב הַיַעַר וּלְמַקְס זֶה לָקַח חֲצִי יוֹם. אָז מָה? הוּא נִצֵל אֶת הָאִטִיוּת שֶׁלוֹ כְּדֵי לֶאֱסֹף צִמְחֵי תַבְלִין מְעַנְיְנִים, לְהִסְתַכֵּל עַל שַׁבְּלוּלִים בַּחֹרֶף אוֹ עַל לְטָאוֹת בַּקַיִץ.

אֲבָל מַקְס לֹא שָׂם לֵב שֶׁהָיָה דָבָר קָטָן שֶׁתוֹשָׁבֵי הַכְּפָר הָאַמִיצִים כַּנִרְאֶה פָּחֲדוּ מִמֶנוּ בְּכָל זֹאת. אַנְשֵׁי הַכְּפָר הִבִּיטוּ לַתְהוֹמוֹת הָעֲמֻקִים בְּיוֹתֵר בְּלִי לְמַצְמֵץ, כָּבְשׁוּ אֶת הַפְּסָגוֹת הֲכִי גְבוֹהוֹת, עָבְרוּ מִכְשׁוֹלִים בִּלְתִי אֶפְשָׁרִיִים, אֲבָל דָבָר אֶחָד הָיָה לָהֶם קְצָת קָשֶׁה לַעֲשׂוֹת: לְהִסְתַכֵּל עַל מַקְס. בְּמַהֲלַךְ שְׁעוֹת הַיוֹם לֹא הָיוּ הַרְבֵּה אֲנָשִׁים בַּכְּפָר. כֻּלָם הָיוּ בְּמַסְעוֹתֵיהֶם: מְחַפְּשִׂים דֻבִּים אוֹ צוּקֵי הָרִים מְסֻכָּנִים שֶׁאַף אֶחָד עוֹד לֹא הִגִיעַ אֲלֵיהֶם. אֲבָל גַם הָאֲנָשִׁים הַמְעַטִים שֶׁהָיוּ בַּכְּפָר הִשְׁתַדְלוּ לֹא לְהִתָקֵל בְּמַקְס. לִפְעָמִים בֵּרְכוּ אוֹתוֹ בִּמְהִירוּת לְשָׁלוֹם וּמִיָד הָלְכוּ בְּכִוּוּן אַחֵר וְלָרֹב מַבָּטָם פָּשׁוּט הֶחְלִיק מֵעָלָיו, כְּאִלוּ הוּא לֹא שָׁם. אוּלַי הֵם לֹא רָצוּ לְהִתְעַכֵּב בִּגְלַל הֲלִיכָתוֹ הָאִטִית. אֲבָל הֲכִי מְשֻׁנֶה הָיָה שֶׁגַם כְּשֶׁהִתְכַּנְסוּ בָּעֶרֶב סְבִיב הַמְדוּרָה, מַקְס יָשַׁב לְבַד. לָמָה? הֲרֵי לָשֶׁבֶת הוּא יוֹדֵעַ בְּדִיוּק כְּמוֹ כָּל אֶחָד אַחֵר. לָכֵן רֹב שְׁעוֹת הַיוֹם וְהַלַיְלָה, בִּזְמַן שֶׁכֻּלָם הִסְתוֹבְבוּ בַּחֲבוּרוֹת קוֹלָנִיוֹת, מִתְגָרִים אֶחָד בַּשֵׁנִי וּמְדַרְבְּנִים זֶה אֶת זֶה לַעֲבֹר אֶתְגָרִים קָשִׁים יוֹתֵר, גְבוֹהִים יוֹתֵר, מְהִירִים יוֹתֵר – הָיָה מַקְס לְבַד. וְזֹאת הַסִבָּה שֶׁכְּשֶׁהִגִּיעַ מַקְס לַמְעָרָה בַּמַעֲבֵה הַיַעַר, לֹא הָיָה אִתוֹ אַף אֶחָד.

הַמְעָרָה

בְּיוֹם סְתָו אֶחָד שׁוֹטֵט לוֹ מַקְס לְבַדוֹ בַּיַעַר. הוּא הִבִּיט בֶּעָלִים שֶׁשִׁנוּ אֶת צִבְעָם, לִקֵט פֵּרוֹת יַעַר שֶׁאִחֲרוּ לְהַבְשִׁיל וְעָקַב אַחֲרֵי חַיוֹת הַיַעַר הַקְטַנוֹת שֶׁמִהֲרוּ לֶאֱגֹר מָזוֹן לִקְרַאת הָעוֹנָה הַקָרָה. הוּא כְּבָר לָמַד מִזְמַן לָנוּעַ בְּשֶׁקֶט בְּעֶזְרַת קַבֵּי הָעֵץ שֶׁלוֹ, לְהִזָהֵר מִשִׂיחִים קוֹצָנִיִים, מִנְמָלִים עוֹקְצוֹת וּמִשָׁרְשֵׁי עֵצִים שֶׁבָּלְטוּ מֵעַל פְּנֵי הַקַרְקַע. הַשֶׁמֶשׁ כְּבָר עָמְדָה לִשְׁקֹעַ מֵאֲחוֹרֵי הֶהָרִים כְּשֶׁרָאָה אֶת הַסְנָאִי אֲדֹם הַזָנָב. מֵעוֹלָם לֹא רָאָה סְנָאִי עִם זָנָב אָדֹם בּוֹהֵק כָּל כָּךְ וְלָכֵן הֶחְלִיט לָלֶכֶת אַחֲרָיו עַד כַּמָה שֶׁיוּכַל. הָיָה נִרְאֶה שֶׁהַסְנָאִי רוֹצֶה לְהָקֵל עָלָיו אֶת הַמְשִׂימָה, כִּי הוּא עָצַר עַל כָּל עֵץ כְּאִלוּ הוּא מְחַכֶּה שֶׁמַקְס יַדְבִּיק אוֹתוֹ. גַם הַזָנָב הַמְפֹאָר שֶׁלוֹ הֵקֵל עַל הַמַעֲקָב כְּשֶׁאוֹתֵת לְמַקְס שׁוּב וָשׁוּב אֵיפֹה הוּא נִמְצָא. מַקְס הִרְחִיק לְמַעֲבֵה הַיַעַר כְּפִי שֶׁלֹא הִרְחִיק מֵעוֹלָם. הוּא מָצָא אֶת עַצְמוֹ בְּתוֹךְ שִׂיחִים קוֹצָנִיִים שֶׁשָׂרְטוּ אֶת רַגְלָיו וְנֶאֱבַק לְהֵחָלֵץ מֵהֶם. מִכְנָסָיו נִקְרְעוּ, אֲבָל הוּא לֹא וִתֵר. אַל תִשְׁכְּחוּ שֶׁמַקְס הָיָה תוֹשָׁב בִּכְפַר הָאַמִיצִים. כָּל שְׂרִיטָה הָיְתָה כְּמוֹ אוֹת כָּבוֹד בִּשְׁבִילוֹ. וְאָז, אַחֲרֵי שֶׁעָבַר אֶת מִכְשׁוֹל הַקוֹצִים, רָאָה אֶת הַמְעָרָה. הִיא רָבְצָה בְּתוֹךְ הַיַעַר, קְרִירָה וְדוֹמֶמֶת, כְּמוֹ גוּשׁ שֶׁל אֶבֶן עִם פֶּה פָּעוּר, גָדוֹל וְשָׁחֹר.

מַקְס הִתְקָרֵב בְּאִטִיוּת אֶל פֶּתַח הַמְעָרָה. הוּא הָיָה כָּל כָּךְ אָפֵל! הוּא הֵצִיץ פְּנִימָה וּמִיָד נִרְתַע לְאָחוֹר בְּבֶהָלָה. הַאִם לְהִכָּנֵס אֶל הַמְעָרָה? הָיָה לוֹ קָשֶׁה לְהִתְנַתֵק מִמֶנָה וּלְהַמְשִׁיךְ בְּדַרְכּוֹ, הִיא מָשְׁכָה אוֹתוֹ בְּאֹפֶן מוּזָר אֲבָל… אֲבָל הוּא גַם פָּחַד. מָה יִמְצָא בְּתוֹכָהּ? אַחֲרֵי שֶׁהִתְקַדֵם צַעַד לִקְרַאת הַמְעָרָה, וְאָז הִתְרַחֵק, וְאָז שׁוּב הִתְקָרֵב, הֶחְלִיט לַחְזֹר לַכְּפָר וְלִשְׁאֹל אֶת שְׁכֵנָיו הָאַמִיצִים מָה יֵשׁ בְּתוֹךְ הַמְעָרָה.

אֵיזוֹ מְעָרָה?

“אִמָא, אִמָא,” הִתְנַשֵׁף מַקְס. בְּמַאֲמָץ גָדוֹל הוּא חָזַר אֶל הַכְּפָר וְשָׁם מָצָא אֶת אִמוֹ סוֹחֶבֶת בּוּלֵי עֵץ כְּבֵדִים כְּדֵי לְתַקֵן אֶת מִרְפֶּסֶת בֵּיתָם. “אַתְ מַכִּירָה אֶת הַמְעָרָה בְּמַעֲבֵה הַיַעַר?”

אִמָא שֶׁלוֹ הֵגִיבָה בְּצוּרָה מְשֻׁנָה. “מְעָרָה? אֵיזוֹ מְעָרָה? אַף פַּעַם לֹא שָׁמַעְתִי עַל מְעָרָה,” אָמְרָה בִּמְהִירוּת וְהִפְנְתָה לוֹ אֶת הַגַב.

“אֲבָל אִמָא,” הִתְעַקֵשׁ מַקְס.

“תִשְׁאַל אֶת זִקְנַת הַשֵׁבֶט, אֵין לִי עַכְשָׁו זְמַן לַעֲנוֹת עַל שְׁאֵלוֹת,” פָּסְקָה הָאֵם וְהֵחֵלָה לְנַסֵר בּוּל עֵץ.

מַקְס הָיָה עָיֵף מֵהַמַסָע הָאָרֹךְ שֶׁלוֹ וְגַם צָמֵא וְרָעֵב, אֲבָל הוּא הֶחְלִיט לֹא לְחַכּוֹת. הוּא הֵחֵל לָלֶכֶת בְּאִטִיוּת וּבְמַאֲמָץ אֶל בֵּיתָהּ שֶׁל זִקְנַת הַשֵׁבֶט. הִיא יָשְׁבָה בְּפֶתַח הַבַּיִת וְקָלְעָה סַלִים.

“שָׁלוֹם לָךְ,” בֵּרֵךְ אוֹתָהּ בְּקִדָה.

“שָׁלוֹם,” עָנְתָה בִּקְצָרָה.

“הָיִיתִי הַיוֹם בְּטִיוּל בְּמַעֲבֵה הַיַעַר וְרָאִיתִי מְעָרָה. אַתְ בְּוַדַאי מַכִּירָה אוֹתָהּ. הִיא אֲפֵלָה וּמִסְתוֹרִית וּמוֹשֶׁכֶת… אֲבָל גַם מְאַיֶמֶת וּמַרְתִיעָה. מָה יֵשׁ בְּתוֹכָהּ?”

זִקְנַת הַשֵׁבֶט הִפְסִיקָה לִקְלֹעַ אֶת הַסַל. הִיא לֹא הִבִּיטָה בְּעֵינָיו שֶׁל מַקְס. “קֹדֶם כֹּל, הָאֲנָשִׁים בַּכְּפָר לֹא מִתְקָרְבִים לַמְעָרָה הַזֹאת. חוּץ מִזֶה, אֵין בִּכְלָל מְעָרָה כָּזֹאת. אַל תְפַטְפֵּט שְׁטֻיוֹת, יֶלֶד. לֵךְ מִכָּאן.”

“אֲנִי לֹא מֵבִין,” הִתְעַקֵשׁ מַקְס, “אֵין מְעָרָה כָּזֹאת אוֹ שֶׁאֲנַחְנוּ לֹא מִתְקָרְבִים אֵלֶיהָ?”

“אִם אֵין מְעָרָה, גַם אִי אֶפְשָׁר לְהִתְקָרֵב אֵלֶיהָ, נָכוֹן?” אָמְרָה הַזְקֵנָה בְּכַעַס.

מַקְס, שֶׁהֵבִין שֶׁלֹא יְקַבֵּל תְשׁוּבָה מְפֹרֶטֶת יוֹתֵר, הִסְתוֹבֵב וְחָזַר לְמֶרְכַּז הַכְּפָר. בָּעֶרֶב יַחְזֹר מוּלָאגָה, הָאִישׁ הֲכִי אַמִיץ בַּכְּפָר. הוּא בֶּטַח יֵדַע מַשֶׁהוּ עַל הַמְעָרָה הַמִסְתוֹרִית. בֵּינְתַיִם הָלַךְ מַקְס לְקַלֵף תַפּוּחֵי אֲדָמָה לַאֲרוּחַת הָעֶרֶב. גַם אַמִיצִים צְרִיכִים לֶאֱכֹל מַשֶׁהוּ.

מוּלָאגָה הָאַמִיץ

בָּעֶרֶב דָלְקָה מְדוּרַת הַשֵׁבֶט הַגְדוֹלָה בְּמֶרְכַּז הַכְּפָר וְכָל הָאַמִיצוֹת וְהָאַמִיצִים שֶׁחָזְרוּ מִמַסְעוֹתֵיהֶם הַמְסֻכָּנִים הִתְקַבְּצוּ סְבִיבָהּ. הֵם אָכְלוּ, שָׁרוּ וְדִבְּרוּ. מַקְס יָשַׁב, כְּמוֹ תָמִיד לְבַדוֹ, אֲבָל זֶה לֹא הִפְרִיעַ לוֹ לֵהָנוֹת מֵחֹם הַמְדוּרָה, מֵהָאֹכֶל הַטָעִים וּמֵהַשִׁירִים. כְּשֶׁהַמְדוּרָה הֵחֵלָה לִדְעֹךְ, רָאָה אֶת מוּלָאגָה בְּמֶרְכַּז חֲבוּרַת אֲנָשִׁים. כְּמוֹ תָמִיד הוּא סִפֵּר סִפּוּרֵי גְבוּרָה עַל הַרְפַּתְקָאוֹת וּמַסָעוֹת, חַיוֹת טֶרֶף שֶׁהִכְנִיעַ וּפְסָגוֹת שֶׁכָּבַשׁ.

“הֵי, מוּלָאגָה, אוּלַי תוּכַל לַעֲנוֹת לִי עַל שְׁאֵלָה?” קָרָא לְעֵבֶר הָאִישׁ. מוּלָאגָה לֹא זָז מִמְקוֹמוֹ.

“שְׁאַל,” קָרָא אֶל מַקְס מִמֶרְחָק.

מַקְס אָמְנָם הִתְכַּוֵן לְדַבֵּר עִם מוּלָאגָה בִּפְרָטִיוּת, אֲבָל חָשַׁב שֶׁאִם יִשְׁאַל אוֹתוֹ מוּל כָּל הַחֲבוּרָה, אוּלַי יִהְיֶה מִישֶׁהוּ אַחֵר שֶׁיֵדַע לַעֲנוֹת.

“בְּמַעֲבֵה הַיַעַר יֵשׁ מְעָרָה,” אָמַר מַקְס. קוֹלוֹ נִשְׁמַע בָּרוּר וְצָלוּל בַּשֶׁקֶט שֶׁהִשְׂתָרֵר. “הִיא מוֹשֶׁכֶת וּמַרְתִיעָה, מְקָרֶבֶת וּמַרְחִיקָה. אֲנִי בָּטוּחַ שֶׁהָאִישׁ הֲכִי אַמִיץ בַּכְּפָר יוֹדֵעַ מָה יֵשׁ בְּתוֹכָהּ.”

דְמָמָה.

מוּלָאגָה וְכָל חֲבֵרָיו לֹא הִסְתַכְּלוּ עַל מַקְס וְגַם לֹא אֶחָד עַל הַשֵׁנִי. נִרְאָה שֶׁהֵם מִתְעַנְיְנִים פִּתְאוֹם בַּנְמָלִים שֶׁעַל הָרִצְפָּה. מַקְס חִכָּה בְּסַבְלָנוּת.

“מְעָרָה?” אָמַר מוּלָאגָה לְבַסוֹף וְצָחַק. “אֵין שׁוּם מְעָרָה.” חֲבֵרָיו הִנְהֲנוּ לְאִשׁוּר דְבָרָיו וְחָזְרוּ עֲלֵיהֶם כְּמוֹ הֵד. “לֹא, אֵין שׁוּם מְעָרָה, שׁוּם מְעָרָה.”

מַקְס לֹא הִתְעַקֵשׁ. אוּלַי בֶּאֱמֶת דִמְיֵן. אוּלַי הָיָה צָמֵא מֵהַטִיוּל הָאָרֹךְ, אוּלַי הַשֶׁמֶשׁ חִמְמָה אֶת רֹאשׁוֹ. דְבָרִים כָּאֵלֶה קָרוּ. הוּא יָשַׁב וְהִבִּיט בַּלֶהָבוֹת עַד שֶׁהִרְגִישׁ אֶת הָעֲיֵפוּת מִשְׁתַלֶטֶת עָלָיו וְאָז פִּהֵק וְחִפֵּשׂ אֶת הַקַבַּיִם שֶׁלוֹ כְּדֵי לָקוּם וְלָלֶכֶת לִישֹׁן.

“הֵי, יֶלֶד,” צָץ מוּלָאגָה פִּתְאוֹם מֵאֲחוֹרָיו. מַקְס קָפַץ מִמְקוֹמוֹ.

“הַמְעָרָה הַזֹאת שֶׁדִבַּרְתָ עָלֶיהָ. רָאִיתָ אוֹתָהּ?”

“אֲנִי חוֹשֵׁב שֶׁכֵּן.”

“אָז תִשְׁכַּח מִמֶנָה. זֶה מָקוֹם מְסֻכָּן.”

“מְסֻכָּן?” הִתְפַּלֵא מַקְס. “הֲרֵי אַתָה טִפַּסְתָ עַל הֶהָרִים הַגְבוֹהִים בְּיוֹתֵר, הָלַכְתָ בַּשְׁבִילִים הַמְפֻתָלִים בְּיוֹתֵר, הִבַּטְתָ בַּתְהוֹמוֹת הָעֲמֻקִים בְּיוֹתֵר. מָה יָכוֹל לִהְיוֹת מְסֻכָּן יוֹתֵר מִזֶה?”

מוּלָאגָה תָפַס בִּכְתֵפָיו בִּתְנוּעָה פִּתְאוֹמִית. “שְׁמַע לִי, יֶלֶד, תִתְרַחֵק מֵהַמְעָרָה הַזֹאת. אַל תִסְתַכֵּל לְתוֹכָהּ, אַל תִתְקָרֵב אֵלֶיהָ אֲפִלוּ. הִיא לֹא בִּשְׁבִילֵנוּ. מִבְּחִינָתֵנוּ הִיא לֹא קַיֶמֶת.”

וְאָז נֶעֱלַם הָאִישׁ הַגָבוֹהַ וְהַשְׁרִירִי. רֶגַע אֶחָד הָיָה לְצַד מַקְס, וּבְתוֹךְ מִצְמוּץ אֶחָד כְּבָר עָמַד שׁוּב בְּמֶרְכַּז הַחֲבוּרָה הַקוֹלָנִית שֶׁלוֹ. מַקְס שָׁמַע אוֹתוֹ אוֹמֵר, “כְּבָר סִפַּרְתִי לָכֶם עַל חֲתוּל הֶהָרִים שֶׁפָּגַשְׁתִי בַּמַסָע הָאַחֲרוֹן שֶׁלִי?”

מַקְס נֶאֱנַח וְחִפֵּשׂ אֶת קַבָּיו כְּדֵי לָקוּם. אוּף, מוּלָאגָה הִרְחִיק אוֹתָם מִמֶנוּ כְּשֶׁהִתְקָרֵב אֵלָיו וְעַכְשָׁו הוּא יִצְטָרֵךְ לִזְחֹל אֲלֵיהֶם.

לְהַבִּיט לְתוֹךְ הַמְעָרָה

בַּיָמִים שֶׁלְאַחַר מִכֵּן נִסָה מַקְס לַעֲשׂוֹת כָּל דָבָר חוּץ מִלַחְשֹׁב עַל הַמְעָרָה. הוּא יָצָא לְטִיוּלִים בַּכִּוּוּן הֶהָפוּךְ לַמָקוֹם שֶׁבּוֹ נִמְצֵאת הַמְעָרָה, אֲבָל בְּכָל פַּעַם מָצָא אֶת עַצְמוֹ מַבִּיט אֶל תוֹךְ פִּתְחָהּ הֶחָשׁוּךְ, הַדוֹמֵם, כְּאִלוּ כָּל הַשְׁבִילִים מוֹבִילִים רַק אֵלֶיהָ.

הוּא נִסָה לְהִשָׁאֵר בַּכְּפָר, לְהַעֲסִיק אֶת עַצְמוֹ בַּעֲבוֹדוֹת כְּדֵי לֹא לַחְשֹׁב עָלֶיהָ. הוּא אָסַף עֵצִים לַמְדוּרָה, לִקֵט פֵּרוֹת יַעַר, שָׂרַף אַשְׁפָּה, טִפֵּל בַּעֲצֵי הַפְּרִי בַּכְּפָר, קָטַף יְרָקוֹת שֶׁהִבְשִׁילוּ, גִלֵף שִׁבְעָה פְּסָלִים, סָרַג שְׂמִיכַת צֶמֶר וְהֶאֱכִיל אֶת חַיוֹת הַכְּפָר. וּבְכָל הַזְמַן הַזֶה לֹא הִפְסִיק קוֹל בְּרֹאשׁוֹ לְהַגִיד לוֹ: צָרִיךְ לְהַבִּיט לְתוֹךְ הַמְעָרָה. צָרִיךְ לְהַבִּיט לְתוֹךְ הַמְעָרָה. צָרִיךְ, צָרִיךְ, צָרִיךְ. מְעָרָה, מְעָרָה, מְעָרָה.

אֵיךְ הִצְלִיחוּ כָּל הָאֲנָשִׁים בַּכְּפָר לְהִתְרַחֵק מֵהַמְעָרָה הַזֹאת? חֵלֶק מֵהַתְשׁוּבָה הָיָה בָּרוּר אֲפִלוּ לְיֶלֶד צָעִיר כְּמוֹ מַקְס. מִכֵּיוָן שֶׁרַגְלֵיהֶם הָיוּ חֲזָקוֹת, הֵם הֶעֱסִיקוּ אֶת עַצְמָם בִּדְבָרִים אֲחֵרִים: לָרוּץ, לְטַפֵּס, לְהַשִׂיג, לְהַגִיעַ. כָּל הַפְּעִילֻיוֹת הָאֵלֶה מִלְאוּ אֶת מוֹחָם בְּקוֹלוֹת אֲחֵרִים. הֵם כַּנִרְאֶה לֹא שָׁמְעוּ בְּאוֹתָהּ עָצְמָה אֶת הַקוֹל שֶׁשָׁמַע מַקְס. אֲבָל הָיְתָה סִבָּה נוֹסֶפֶת וַאֲפִלוּ לְמַקְס הָיָה קָשֶׁה לְהוֹדוֹת בָּהּ. אַנְשֵׁי הַכְּפָר שֶׁלוֹ, הַחֲזָקִים, הָאַמִיצִים, הַבְּטוּחִים, אוּלַי הֵם פָּשׁוּט… פָּשׁוּט… פָּחֲדוּ?

בֹּקֶר אֶחָד אָמַר מַקְס לְרַגְלָיו לְהִשָׁאֵר בַּכְּפָר, לַחְלֹב אֶת הָעִזִים, לְבַקֵעַ בּוּלֵי עֵץ. הָיוּ הַרְבֵּה עֲבוֹדוֹת שֶׁהָיָה צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת. אֲבָל רַגְלָיו לֹא שָׁמְעוּ לוֹ. הֵן נָשְׂאוּ אוֹתוֹ לְאַט, בְּמַאֲמָץ וּבְקֹשִׁי, יָשָׁר לְתוֹךְ הַיַעַר. בְּדִיוּק לַמָקוֹם שֶׁבּוֹ חִכְּתָה לוֹ הַמְעָרָה.

רַגְלָיו הָיוּ שְׂרוּטוֹת, פִּיו הָיָה יָבֵשׁ, יָדָיו רָעֲדוּ מִמַאֲמַץ הָאֲחִיזָה בַּקַבַּיִם. הוּא עָמַד מוּל פִּיהָ הַפָּעוּר שֶׁל הַמְעָרָה וְנִסָה לְשַׁכְנֵעַ אֶת עַצְמוֹ לְהִסְתוֹבֵב וְלַחְזֹר לַכְּפָר. הַאִם הוּא, מַקְס, הַחַלָשׁ מִכָּל בְּנֵי הַכְּפָר, יָכוֹל לַעֲשׂוֹת מָה שֶׁאַמִיצִים מִמֶנוּ פָּחֲדוּ לַעֲשׂוֹת? הֲרֵי לִפְעָמִים יֵשׁ סִבָּה לַפַּחַד. הוּא מֵגֵן עָלֵינוּ מִמַעֲשִׂים פְּזִיזִים וּמְסֻכָּנִים. אֲבָל עֵינָיו וְלִבּוֹ נִמְשְׁכוּ לְפֶתַח הַמְעָרָה וּפָקְדוּ עַל רַגְלָיו לְהִתְקַדֵם לְעֶבְרוֹ.

“יֵשׁ כָּאן מִישֶׁהוּ?” קָרָא מַקְס אֶל הַפֶּתַח.

“שֶׁהוּ…שֶׁהוּ…” עָנָה לוֹ הַהֵד.

“אֲנִי יָכוֹל לְהִכָּנֵס?” נִסָה שׁוּב.

“…נֵס…נֵס…” הִבְטִיחָה לוֹ הַמְעָרָה.

“אֲנִי נִכְנָס…” אָמַר בְּקוֹל רוֹעֵד.

“בֹּא,” אָמְרָה הַמְעָרָה.

וּמַקְס הִתְקַדֵם וְעָבַר אֶת פֶּתַח הַמְעָרָה, וְהִמְשִׁיךְ וְנִכְנַס פְּנִימָה וּפְנִימָה עַד שֶׁהַחֲשֵׁכָה בָּלְעָה אוֹתוֹ.

פַּחַד בִּכְפַר הָאַמִיצִים

רַק בָּעֶרֶב שָׂמוּ לֵב הוֹרָיו שֶׁל מַקְס שֶׁהוּא לֹא נִמְצָא בַּכְּפָר. בַּמַהֲלַךְ הַיוֹם הָיוּ כֻּלָם עֲסוּקִים, וּכְמוֹ שֶׁאֲנַחְנוּ כְּבָר יוֹדְעִים, גַם מַקְס נָהַג לָצֵאת לְטִיוּלִים אֲרֻכִּים. אֲבָל הַפַּעַם הוּא לֹא הִגִיעַ לָשֶׁבֶת עִם כֻּלָם מִסָבִיב לַמְדוּרָה.

“אֵיפֹה מַקְס?” שָׁאֲלָה אִמָא שֶׁלוֹ אֶת אָבִיו.

“בֶּטַח יָשֵׁן בַּבִּקְתָה,” הוּא עָנָה.

הֵם הָלְכוּ לִבְדֹק וְהוּא כַּמוּבָן לֹא הָיָה שָׁם. הֵם הִסְתוֹבְבוּ בִּשְׁבִילֵי הַכְּפָר הַחֲשׁוּכִים וְקָרְאוּ בִּשְׁמוֹ. אַף אֶחָד לֹא עָנָה לָהֶם. הֵם שָׁאֲלוּ כַּמָה אֲנָשִׁים שֶׁפָּגְשׁוּ. אַף אֶחָד לֹא רָאָה אוֹתוֹ מֵהַבֹּקֶר. הֵם חָזְרוּ לַמְדוּרָה וְאִמוֹ שֶׁל מַקְס הִכְרִיזָה בְּקוֹל רָם: “הַקְשִׁיבוּ! אֲנַחְנוּ לֹא מוֹצְאִים אֶת מַקְס. אוּלַי מִישֶׁהוּ מִכֶּם רָאָה אוֹתוֹ הַיוֹם?”

כֻּלָם הֵנִידוּ בְּרֹאשָׁם לִשְׁלִילָה וְאָז אָמְרָה זִקְנַת הַשֵׁבֶט: “מַקְס הוּא הַיֶלֶד עִם הָרַגְלַיִם הַחַלָשׁוֹת, נָכוֹן? הוּא שָׁאַל אוֹתִי לְגַבֵּי הַמְעָרָה…”

אִם הֲיִיתֶם שָׁם, מִסָבִיב לַמְדוּרָה, עִם כָּל הַנָשִׁים וְהַגְבָרִים הָאַמִיצִים הָאֵלֶה, גַם אַתֶם הֲיִיתֶם רוֹאִים אֶת נִיצוֹץ הַפַּחַד בְּעֵינֵי כָּל הָאֲנָשִׁים. אַף אֶחָד לֹא דִבֵּר עַל הַמְעָרָה מֵעוֹלָם. אוּלַי בִּלְחִישׁוֹת, בִּרְמִיזוֹת, אֲבָל לֹא כָּכָה, לִפְנֵי כֻּלָם.

“גַם אוֹתִי הוּא שָׁאַל עַל הַמְעָרָה,” אָמַר מוּלָאגָה, “אֲבָל אָמַרְתִי לוֹ לֹא לְהִתְקָרֵב אֵלֶיהָ. בְּפֵרוּשׁ אָמַרְתִי לוֹ.”

שֶׁקֶט נָפַל עַל הַכְּפָר. אֶפְשָׁר הָיָה לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל נְשִׁימוֹתֵיהֶם שֶׁל הַתִינוֹקוֹת. אִם הֲיִיתֶם שָׁם, אוּלַי הֲיִיתֶם יְכוֹלִים אֲפִלוּ לְהָרִיחַ אֶת נִיחוֹחַ הַפַּחַד שֶׁהִתְמַזֵג בְּרֵיחַ עֲשַׁן הַמְדוּרָה.

“מָה נַעֲשֶׂה?” נֶאֶנְקָה אִשָׁה צְעִירָה אַחַת.

“נֵלֵךְ לְחַפֵּשׂ אֶת מַקְס,” הִכְרִיז הָאָב, “הוּא צָרִיךְ אוֹתָנוּ.”

“אֲבָל…” אָמַר מוּלָאגָה וְהִשְׁתַתֵק.

“אֲנִי יוֹצֵאת לְחַפֵּשׂ אוֹתוֹ,” אָמְרָה הָאֵם לְבַסוֹף, “וּמִי מִתוֹשָׁבֵי כְּפַר הָאַמִיצִים (הִיא הִדְגִישָׁה אֶת הַמִלָה אַמִיצִים) שֶׁיִרְצֶה לְהִצְטָרֵף – מֻזְמָן לָבוֹא.”

“נֵצֵא מָחָר,” פָּסְקָה לְבַסוֹף זִקְנַת הַשֵׁבֶט, “מִיָד כְּשֶׁהַחַמָה תִזְרַח.”

וּמִכֵּיוָן שֶׁגַם הוֹרָיו שֶׁל מַקְס לֹא מַמָשׁ הִכִּירוּ אֶת הַדֶרֶךְ לַמְעָרָה, הֵם הִסְכִּימוּ לַהַצָעָה וְהָלְכוּ לִישֹׁן בְּלֵב כָּבֵד.

###

לֹא בָּרוּר אֵיךְ זֶה קָרָה, אֲבָל מִיָד עִם הַזְרִיחָה הִתְאַסְפוּ כָּל תוֹשָׁבֵי הַכְּפָר סְבִיב הַבִּקְתָה שֶׁל מַקְס וּמִשְׁפַּחְתוֹ. צְעִירִים חֲסוֹנִים כְּמוֹ מוּלָאגָה וַחֲבֵרָיו, קְשִׁישִׁים כְּמוֹ זִקְנַת הַשֵׁבֶט וַחֲבֵרֶיהָ וִילָדִים קְטַנִים. אוֹר הַיוֹם עֲדַיִן לֹא הִסְפִּיק לִמְחוֹת אֶת אוֹתוֹת הַפַּחַד מֵעַל פְּנֵיהֶם וְהֵם יָצְאוּ לַדֶרֶךְ. הֵם צָעֲדוּ בִּנְחִישׁוּת דֶרֶךְ הַיַעַר, אֲבָל לֹא רָצוּ וְדִלְגוּ כְּמוֹ שֶׁעָשׂוּ בְּדֶרֶךְ כְּלָל. צַעֲדֵיהֶם הָיוּ כְּבֵדִים, אִטִיִים. הַשַׁיָרָה הָיְתָה שְׁקֵטָה. כָּל אֶחָד מֵהֶם הִתְיַחֵד עִם מַחְשְׁבוֹתָיו וְעִם פְּחָדָיו. אַף אֶחָד לֹא הוֹבִיל אֶת הַשַׁיָרָה, אֲבָל הָיָה נִרְאֶה שֶׁכֻּלָם יוֹדְעִים אֶת הַדֶרֶךְ.

כְּשֶׁהִגִיעוּ לְבַסוֹף אֶל הַמְעָרָה, לֹא נִמְצָא בָּהֶם אֲפִלוּ אֶחָד שֶׁיִכָּנֵס בְּפִתְחָהּ. הֵם עָמְדוּ מִצְטוֹפְפִים בַּפֶּתַח וְלֹא הֵעֵזוּ לְהַבִּיט זֶה בָּזֶה וְגַם לֹא בַּמְעָרָה. הֵם לֹא נִרְאוּ אַמִיצִים בִּמְיֻחָד.

לְבַסוֹף פָּסְעָה אִמוֹ שֶׁל מַקְס קָדִימָה. “מַקְס!” קָרְאָה אֶל לֹעַ הַמְעָרָה.

“מַקְס…” עָנְתָה הַמְעָרָה בְּהִתְגָרוּת.

בְּתוֹךְ הַמְעָרָה

וְאָז, בְּלִי לוֹמַר מִלָה, פָּסְעָה יַלְדָה אַחַת בְּגִילוֹ שֶׁל מַקְס וְהִתְקָרְבָה אֶל פִּי הַמְעָרָה. קָרְאוּ לָה מִיסָה, וְשָׁם, בְּפֶתַח הַמְעָרָה, חָשְׁבָה שֶׁלַמְרוֹת שֶׁהִיא וּמַקְס בְּנֵי אוֹתוֹ גִיל, מֵעוֹלָם לֹא שִׂחֲקוּ מַמָשׁ יַחַד. בְּעֶצֶם, זֶה לֹא הָיָה בְּדִיוּק נָכוֹן. הִיא אָהֲבָה לְשַׂחֵק עִם מַקְס כְּשֶׁהֵם הָיוּ תִינוֹקוֹת וִילָדִים קְטַנְטַנִים, אֲבָל מֵאָז שֶׁהִתְבַּגְרוּ, הִפְסִיקָה לְחַפֵּשׂ אֶת חֶבְרָתוֹ. הִיא נִסְחֲפָה אַחֲרֵי הַמַסָעוֹת הַמְרַגְשִׁים, הָאֲרֻכִּים, וּלְאַט לְאַט הֵחֵל מַבָּטָהּ לְהַחְלִיק עַל פְּנֵי מַקְס עַד שֶׁהִפְסִיקָה לִרְאוֹתוֹ.

מִיסָה לֹא קָרְאָה אֶל תוֹךְ הַמְעָרָה, הִיא פָּשׁוּט הִצִיבָה כַּף רֶגֶל בְּפִתְחָהּ וְאָז נִבְלַע כָּל גוּפָהּ בְּתוֹכָהּ. אַחֲרֶיהָ נִכְנְסוּ בְּשׁוּרָה אֲרֻכָּה וְדוֹמֶמֶת כָּל בְּנֵי הַכְּפָר.

פִּיהָ הָרָחָב שֶׁל הַמְעָרָה לֹא רָמַז עַל תוֹכָהּ. בְּנֵי כְּפַר הָאַמִיצִים פָּסְעוּ בִּשְׁבִיל צַר וְחָשׁוּךְ. הֵם צָעֲדוּ בִּשְׁתִיקָה. בְּלִי לִקְרֹא לְמַקְס, בְּלִי לְהַשְׁמִיעַ קוֹל. רַק נְשִׁימוֹתֵיהֶם הַחֲטוּפוֹת הִדְהֲדוּ מִקִירוֹת הָאֶבֶן. פִּתְאוֹם הִתְפַּצֵל הַשְׁבִיל וְחֵלֶק מֵהָאֲנָשִׁים בָּחֲרוּ בַּהִסְתַעֲפוּת. בְּלִי לוֹמַר מִלָה, הֵם פָּשׁוּט עָזְבוּ אֶת הַשְׁבִיל וּפָנוּ. וְאָז הִגִיעוּ הִסְתַעֲפֻיוֹת רַבּוֹת נוֹסָפוֹת וּבְכָל אַחַת מֵהֶן נִפְרְדוּ כַּמָה אֲנָשִׁים מֵהַחֲבוּרָה וּפָנוּ. וְאָז שׁוּב נִפְרְדוּ וְשׁוּב פָּנוּ עַד שֶׁכְּבָר לֹא הָיוּ יוֹתֵר חֲבוּרָה, אֶלָא כָּל אַחַת וְאֶחָד מֵהֶם נוֹתַר לְבַד, בִּשְׁבִיל צַר וְחָשׁוּךְ, הָלְאָה וְהָלְאָה אֶל מַעֲבֵה הָאֲדָמָה. בְּלִי לַחְשֹׁב עַל דָבָר הֵם צָעֲדוּ בְמַעֲמַקֵי הָאֲדָמָה שֶׁעָלֶיהָ חָיוּ. אִם הָיוּ חוֹשְׁבִים, הָיוּ נִתְקָפִים פַּחַד אוֹ רָצוֹן עַז לָצֵאת מִשָׁם. מִדֵי פַּעַם חָלְפָה בְּרֹאשׁוֹ שֶׁל אֶחָד מֵהֶם מַחְשָׁבָה כְּמוֹ: “אֲנִי בְּטוּחָה שֶׁהִשְׁאַרְתִי אֶת הָאֵשׁ דוֹלֶקֶת בַּמְדוּרָה” אוֹ: “אֵין שׁוּם טַעַם בַּהֲלִיכָה הַזֹאת, הֲרֵי לְעוֹלָם לֹא אֶמְצָא אֶת מַקְס”, אֲבָל הֵם נִעֲרוּ מֵהֶם אֶת הַמַחְשָׁבוֹת הַמַטְרִידוֹת וְאֵלֶה צָנְחוּ מְפַרְפְּרוֹת עַל רִצְפַּת הָאֶבֶן וְהָאֲנָשִׁים הִמְשִׁיכוּ לָלֶכֶת.

וְאָז, כְּשֶׁמִסְפַּר הַשְׁבִילִים הָיָה כְּמִסְפַּר הָאֲנָשִׁים, נִפְתַח כָּל אֶחָד מֵהַשְׁבִילִים וְהִגִיעַ אֶל אוּלַם אֶבֶן לֹא גָדוֹל בַּעַל כִּפָּה קְמוּרָה. בְּדִיוּק בְּאוֹתָהּ הַשְׁנִיָה הִגִיעוּ כָּל הָאֲנָשִׁים אֶל אוֹתוֹ אוּלָם וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹא הָיָה כָּל מְקוֹר אוֹר, רָאוּ כֻּלָם אֶת מַקְס.

הוּא יָשַׁב לְיַד נְבִיעַת מַיִם קְטַנָה וְחִיוּךְ קָטָן נָסוּךְ עַל פָּנָיו. אוּלַי הָאוֹר הַזְהַבְהַב הִגִיעַ מִנְבִיעַת הַמַיִם וְאוּלַי הִגִיעַ מִפָּנָיו שֶׁל מַקְס. מִיסָה חָשְׁבָה: אִם אֲנַחְנוּ בַּמָקוֹם הֶעָמֹק בְּיוֹתֵר עֲלֵי אֲדָמוֹת, מֵהֵיכָן מַגִיעִים הַמַיִם? כַּנִרְאֶה יֵשׁ מְקוֹמוֹת עֲמֻקִים אֲפִלוּ יוֹתֵר. הִיא הִתְקָרְבָה לְמַקְס, שֶׁהִתְרוֹמֵם בִּכְבֵדוּת לִקְרָאתָהּ, אֲבָל הִתְבָּרֵר שֶׁכָּל הָאֲנָשִׁים עָשׂוּ בְּדִיוּק כָּמוֹהָ וְכֻלָם נֶעֶמְדוּ סְבִיב הַנְבִיעָה הַמֻפְלָאָה וְהִתְאַחֲדוּ בְּחִבּוּק אָרֹךְ וְשָׁקֵט שֶׁמַקְס בְּמֶרְכָּזוֹ.

בֶּטַח תִרְצוּ לָדַעַת מָה קָרָה אַחֲרֵי אוֹתוֹ רֶגַע. הֲרֵי גַם סוֹף טוֹב הוּא אַף פַּעַם לֹא מַמָשׁ סוֹף וְאַחֲרֵי כָּל סִפּוּר מַמְשִׁיכִים הַחַיִים. אוּלַי רִפְּאוּ מֵי הַמְעָרָה אֶת רַגְלָיו שֶׁל מַקְס וְהוּא הִצְלִיחַ לָרוּץ וּלְטַפֵּס כְּמוֹ כָּל חֲבֵרָיו לַכְּפָר? אֲנִי מִצְטַעֶרֶת לְאַכְזֵב, אֲבָל לֹא. לַמַיִם לֹא הָיְתָה שׁוּם הַשְׁפָּעָה כָּזֹאת. אַחֲרֵי שֶׁשָׁטְפוּ כֻּלָם אֶת פְּנֵיהֶם בַּנְבִיעָה הַקְטַנָה, הֵם זָרְחוּ בְּאוֹתוֹ אוֹר זָהֹב וְהוּא הֵאִיר לָהֶם אֶת דֶרֶךְ הַיְצִיאָה מֵהַמְעָרָה. גַם בְּדַרְכָּם חֲזָרָה הִתְפַּצְלוּ לְעֶשְׂרוֹת הַשְׁבִילִים הַנִפְרָדִים עַד שֶׁהִתְאַחֲדוּ שׁוּב בְּפֶתַח הַמְעָרָה. וְאָז, בְּאוֹר הַיוֹם הַמְסַנְוֵר, חָזְרוּ לַכְּפָר.

וּמָה הִשְׁתַנָה אַחֲרֵי שֶׁהֵעֵזוּ לְהִכָּנֵס לַמְעָרָה? אִם אַתֶם אוֹרְחִים לְרֶגַע בַּכְּפָר, אוּלַי תַחְשְׁבוּ שֶׁלֹא הַרְבֵּה הִשְׁתַנָה. אַנְשֵׁי כְּפַר הָאַמִיצִים עֲדַיִן יוֹצְאִים לְחַפֵּשׂ אֶת הַפְּסָגוֹת הַגְבוֹהוֹת בְּיוֹתֵר, אֶת הַמִדְרוֹנוֹת הַתְלוּלִים בְּיוֹתֵר וְאֶת הַסַכָּנָה הַמְעַנֶגֶת שֶׁבַּהֲלִיכָה עַל חֶבֶל דַק וּמִתְנַדְנֵד. אֲבָל מִי שֶׁחַי בַּכְּפָר מַרְגִישׁ בַּהֶבְדֵל. כִּי יֵשׁ שֹׁנִי גָדוֹל בֵּין מִי שֶׁלֹא מְפַחֵד כִּמְעַט מִכְּלוּם וּבֵין מִי שֶׁבֶּאֱמֶת לֹא מְפַחֵד מִכְּלוּם. וְאַחֲרֵי שֶׁנִכְנְסוּ לַמְעָרָה, אַנְשֵׁי כְּפַר הָאַמִיצִים בֶּאֱמֶת לֹא פּוֹחֲדִים מִכְּלוּם. מַקְס חָשׁ בַּהֶבְדֵל יוֹתֵר מִכֻּלָם. מַבָּטָם שֶׁל שְׁכֵנָיו וְשֶׁל חֲבֵרָיו כְּבָר לֹא מַחְלִיק מִמֶנוּ בִּמְבוּכָה. עֵינֵיהֶם פּוֹגְשׁוֹת אֶת עֵינָיו בְּכָל יוֹם וּבְמַבָּטָם כְּבָר אֵין פַּחַד, רַק חֲבֵרוּת עֲמֻקָה וְהַכָּרַת תוֹדָה לַיֶלֶד שֶׁהֵעֵז לְהִכָּנֵס רִאשׁוֹן לַמְעָרָה.

רינת פרימו היא סופרת ילדים מוערכת, החתומה בין השאר על הספרים המצליחים “איה אאוץ’ אווה” ו”מכתב לביאליק”. בין שאר כובעיה היא גם העורכת של עיתון הילדים “אדם צעיר”, המוציא מדי חודש לאור גיליון בנושא משתנה ונוגע בו בעזרת סיפורים, כתבות והפעלות. הגיליון הנוכחי עוסק בנושא “אומץ”, וכולל את הסיפור “כפר האמיצים”.

Facebook
Twitter
WhatsApp
Email

קראו עוד בשווים

שיתוף הכתבה:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email

בואו להיות חלק מקהילה של אנשים כמוכם

קבלו ישירות למייל שלכם את הסיפורים הכי חמים של “שווים”

קראו עוד בשווים

עשו לנו לייק
סרטונים
גלילה לראש העמוד

בואו להיות חלק מקהילה של אנשים כמוכם

קבלו ישירות למייל שלכם את הסיפורים הכי חמים של ״שווים