אורי דרומי
בתום שבועיים לביקורי (המוגבל) בעולם המוגבלויות, אני יכול לדווח שמה שהכי מציק לי זו ההרגשה שמעולם לא חשתי: להיות תלוי באחרים.
זה מתחיל בקטנות. למשל, כשאני מקרטע אל חדר השינה ומתמוטט על מיטתי, מוכן לקרוא את העיתון, כשלפתע מתברר לי ששכחתי את משקפי הקריאה בסלון. עכשיו, דילמה: לאזור את שארית כוחותיי, לקום ולדדות על הקביים הלוך וחזור – מאמץ שממש לא בא לי לעשות כרגע – או להטריח בפעם המאה את אשתי, שמנסה לגנוב כמה דקות של עבודה על המחשב. ניחשתם נכונה במה בחרתי, אבל לבושתי אודה כי זה מייסר אותי.
אתגר בקנה מידה אחר לגמרי הוא ביקור בבית החולים. קודם כל, ישנה הנסיעה. בימים כתיקונם, אתה הנהג הטבעי ואשתך היא הנוסעת לצדך. עכשיו התהפכו היוצרות. קודם כל, הכניסה למכונית, שהייתה פעולה אינסטינקטיבית שעשית בעבר בלי מחשבה, הופכת לפרויקט בפני עצמו, המתחיל בתכנון מדוקדק אך מהר מאוד מידרדר למעשה לוליינות בלתי מוצלח: אתה נשען על אשתך, הקביים נופלים, אתה נרגן, מצליח להכניס את הרגל הבריאה, דופק את הרגל הפגועה בדלת, אתה מזיע, אתה מקלל, אתה מרגיש לא טוב.
אחר כך באה הנסיעה עצמה. זכר אלפא שכמותך, שרגיל לשייט בנון-שלנטיות בכביש, מוצא את עצמו מוטל כאבן שאין לה הופכין במושב שליד הנהג, כשאשתו מובילה אותך בדרכה שלה. מסתבר שכמו רוב הנשים, כנראה, היא לא רואה בכביש שדה קרב שבו צריך לנצח בכל מחיר, אלא מסלול שצריך לעבור אותו בזהירות ובאחריות. אתה לא מסוגל לקלוט את זה, אתה “לוחץ” ברגלך הפגועה על דוושת התאוצה שאיננה, אתה מעיר לה, עד שהיא פוסקת: “ככה אני נוהגת וזהו”, ואתה מצטנף לך נכלם במושבך.
מגיעים לבית החולים, וכאן מתחיל המבצע האמיתי. מהחנייה למעלית, משם דרך מסדרון ארוך לעמדת הבדיקה הביטחונית. בעיה: אתה נשען על הקביים, איך תוציא את הנייד מהכיס? מישהו צריך לעזור לך. אחר כך מחפשים כיסא גלגלים. אין! מישהו עם חלוק מבטיח לחפש ולהביא, ונעלם. בסוף מוצאים. אשתי דוחפת אותי ואני מתכווץ בכיסא, מתעלם ממבטים (הם מרחמים עליי? שמחים שהם לא במקומי? מסתכלים דרכי? אילו מחשבות אלה, קיבינימאט). פתאום – שיפוע. אשתי מבקשת עזרה מאח חולף. הוא עוזר ברצון, אבל אני רק חושב, יופי, עכשיו אני תלוי לא באחד אלא בשניים.
המעלית היא חוויה בפני עצמה. אתה מוצא את עצמך מישיר מבט אל מותניהם של אנשים, אם לא למטה מזה. פתאום אתה קטן כזה, אולי מטר גובה. הם מסתירים לך. מסתכלים עליך מלמעלה. “אדוני, לאיזו קומה אתה צריך?” הם שואלים אותך בנימוס לא מקובל, משום שעם כיסא הגלגלים אתה לא מגיע לכפתורים במעלית הצפופה. בא לך לצפצף על הרגל, לקום ולהתנער ממצבך הזמני, לפני שהוא יפגע בדימוי העצמי שלך. אבל מה עם מי שנדון לכיסא גלגלים לכל החיים?
אשתי מותירה אותי בכניסה לבית החולים והולכת להביא את המכונית. אני חונה ליד אדם בכיסא גלגלים, שלמראה רגלי החבושה שואל מה קרה לי, ואני משיב. אשתו מסתובבת לפנינו חסרת מנוחה, מנופפת למונית מתקרבת. “הלוואי שהוא יסכים”, הוא משתף אותי בדאגתו-תקוותו. “מה זאת אומרת”, אני מתקומם, “הוא חייב!” אני שולף את הנייד, מוכן לצלם את העבריין ולהלשין עליו ל”שווים”. אבל אז יוצא הנהג, נחפז אל שכני, מרים אותו בעדינות בבתי שחיו, מושיב אותו ברכות במונית, ובעדינות אין קץ מכניס את רגליו המידלדלות פנימה. אחר כך הוא מקפל את כיסא הגלגלים, מכניס אותו לתא המטען ומוחה בגב ידו את הזיעה ממצחו. “ומה אתך, נשמה?” הוא שואל, ואני ממלמל שזה בסדר, אשתי הלכה להביא את המכונית. כשהם חולפים על פניי באיטיות, הנכה מביט בי ושפתיו ממלמלות “רפואה שלמה”.
אורי דרומי הוא מנהל מועדון העיתונאים הזרים בירושלים, אל”מ במיל’ בחיל האוויר ולשעבר מנהל לשכת העיתונות הממשלתית
