אלוף הבאולינג רוצה להוכיח שהוא שווה

שלמה לזמי איבד את מאור עיניו בשדה מוקשים ברמת הגולן. עכשיו, עם מדליית זהב עולמית, הניצחון שלו הושלם

שיתוף הכתבה:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email

שי טרייטל


שלמה לזמי הוא המתמודד היחידי מישראל באליפות העולם לעיוורים בבאולינג, הנערכת בימים אלה בפוקואוקה, יפן. העובדה הזו לא הפריעה לו לגבור על כל מתחריו, לזכות בתואר אלוף העולם ולעמוד בראש הפודיום לצלילי ההמנון הלאומי “התקווה”.

שלמה לזמי (מימין) עם מאמנו גדי אבירם. צילום: הוועד הפראלימפי

לזמי, נכה צה”ל בן 60 מחולון, נשוי ואב לשלושה, זכה במדליית הזהב לאחר שגבר במשחק הגמר על מתחרה מפינלנד. בתחרות משתתפות מדינות בולטות בענף כמו הונג קונג וקוריאה הדרומית, וכן פולין, פינלנד ורבות נוספות. “מנהל התחרות בא ואמר לי, קצת בקנאה: ‘אתה היחיד שבאת מישראל, ולקחתם את הזהב'”, סיפר לזמי לאתר “שווים” בראיון טלפוני מיפן. עד היום הוא כבר השתתף בארבע אליפויות עולם, ואף לקח פעמיים מדליות ארד, אבל השנה זה השיא שלו.

לזמי על הפודיום, עומד לצלילי התקווה

איך אתה מסביר לעצמך את גודל ההישג?

“יש הרבה אלמנטים להצלחה. ראשית, ההתמדה והעבודה הקשה באימונים. זה לא עובד בלי זיעה ומאמץ. בנוסף יש את התכנון והריכוז שהם קריטיים כאן”.

צריך לעבוד המון כדי להגיע להישג כזה. מאיפה המוטיבציה?

“בשבילי העיסוק בספורט נותן את ההרגשה שאתה שווה לסביבה. בעיני עצמך אתה יודע מה אתה שווה, אבל אתה צריך להוכיח לסביבה שאתה שווה ולקבל את הפידבק ממנה. למה אני הולך להתחרות? כי אני רוצה להראות ולהוכיח לכולם שאני עושה משהו טוב”.

ב-1986, לפני יותר מ-30 שנה, חייו של לזמי עברו טלטלה קשה. הוא היה חייל מילואים בהנדסה, בן 29, וציפה לילד ראשון מאשתו, שהייתה אז בהריון מתקדם. במהלך פעילות מבצעית בשדה מוקשים ברמת הגולן אירע פיצוץ, ובעקבותיו הוא איבד את מאור עיניו. בהיותו טיפוס מעשי, החל לזמי להשתקם במהירות, ובמקביל התחיל לעסוק באופן אינטנסיבי בספורט, שבו מצא מקור לסיפוק, לביטוי כישוריו ולביטחון עצמי. בהתחלה שיחק כדור-שער, ובגיל 45 עבר לכדורת (באולינג), בהשפעת אשתו ובנו ששיחקו. “פתאום גיליתי באינטרנט את עולם באולינג העיוורים”, הוא נזכר. “אחי עזר לי לבנות מעקה מעץ, ועם הזמן, כשהתחלתי להתחרות, קניתי לי מעקה מקצועי”.

מלבדו, משחקים כיום בארץ רק עוד שני שחקנים, אבל הם לא הגיעו לרמה המקצוענית שלו, שמתאפשרת בין השאר בזכות המימון שהוא מקבל מארגון בית הלוחם בתל אביב. לפרנסתו עוסק לזמי בהדרכת עיוורים בנושא ציוד מחשבים וציוד סלולרי נלווה ייחודי עבורם.

מאיפה לקחת את הכוחות להשתקם?

“זה קורה כשיש לך מטרות ואתה מנסה להשיג אותן. כל יום מטרה קטנה, ומטרות לאותו שבוע ולאותו חודש. כשאתה משלים את זה, אתה מקבל סיפוק. בהתחלה זה היה איך להגיע מחדר השינה לאמבטיה, או איך להכין קפה. פשוט נכנסתי ישר לעשייה. עד לפציעה עבדתי כחרט ולא סבלתי את העבודה. אחריה למדתי מתמטיקה וחזרתי ללימודים, והיום אני נהנה מכל דבר שאני עושה”.

משחק כדורת עיוורים, וכדורת בכלל, אינם מאושרים כענפים אולימפיים (לזמי: “למה רכיבה אמנותית על סוסים היא כן אולימפית וכדורת לא? לא ברור”). המשחק לעיוורים מתנהל באותו מסלול ולפי אותם חוקים כמו כדורת רגילה, רק שהעיוורים נעזרים במוט-מעקה בן כמה מטרים, הניצב בתחילת המסלול ומסייע להם לכוון את הכדור לכיוון הנכון. בנוסף, אדם רואה מדווח להם מהצד אילו פינים הופלו, כאשר לכל פין יש מספר מאחת עד עשר. כך, העיוור יכול לדמיין בראשו את תמונת המשחק בכל רגע נתון. “המאמן שלי, גדי אבירם, שעובד גם עם שחקנים רואים, תמיד אומר להם: ‘תסתכלו על הפינים, ורגע לפני הזריקה תעצמו את העיניים ותיתנו לגוף שלכם להוביל אתכם. העיניים רק יכולות להוציא מכיוון’. לי אין את הבעיה הזו”.

מה אתה חושב על מצב העיוורים היום בישראל?

“אנחנו לא במצב טוב בכלל. רמת הנגישות נמוכה. למשל, אין על המדרכה מרצפת מחורצת, שמסמנת לך את מרכז המדרכה, כמו שיש במקומות אחרים בעולם. אני יכול ללכת ובטעות לחצות כביש, שאני בכלל לא רוצה לחצות. מצד שני, המדינה כן מסייעת בסבסוד לציוד.

“אני רואה גם בעיה ביחס של הציבור הרחב, שלא יודע איך ‘לאכול’ את העיוורים. מציעים לך עזרה היכן שאתה לא צריך, וכשאתה צריך לא מציעים. אני הולך לבתי ספר ומרצה על עיוורון, וככה מעורר מודעות. הבעיה היא שאדם רואה מוגדר פיקח. אז מה זה עיוור? טיפש. לדוגמה, אני יושב עם אשתי במסעדה והמלצרית שואלת אותה לגביי: ‘ומה הוא רוצה להזמין'”.

ומה דעתך על מאבק הנכים?

“אני חושב שזה ויכוח פוליטי בין מהות הסוציאליזם למהות הקפיטליזם. האידיאלי זה לנסות לחלק את העוגה בין כולם, אבל זה לא תמיד אפשרי. בכל אופן, זה בהחלט לא בסדר שנכים צריכים להסתדר עם 2,500 או 3,000 שקל בחודש. נכי צה”ל נמצאים במצב שונה, אבל אני מרגיש שהם בהחלט נרתמים לטובה הכללית של הנכים”.

לזמי רחוק מאוד מרגשנות. כשהוא נשאל על רגע העמידה על הפודיום ונגינת ההמנון, הוא אומר שלא חש התעלות או התרגשות מיוחדת. הוא מעדיף להתמקד במשימה הבאה שלו: לקחת מדליה נוספת בקטגוריה המכונה All event, שבמסגרתה נספרות נקודותיו במשך 20 משחקים לעומת המתחרים האחרים. ביומיים הקרובים יש סיכוי לא רע שנשמע על מדליה נוספת.

שיתוף הכתבה:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email

בואו להיות חלק מקהילה של אנשים כמוכם

קבלו ישירות למייל שלכם את הסיפורים הכי חמים של “שווים”

קראו עוד בשווים

עשו לנו לייק
סרטונים
גלילה לראש העמוד

בואו להיות חלק מקהילה של אנשים כמוכם

קבלו ישירות למייל שלכם את הסיפורים הכי חמים של ״שווים