אורי דרומי
יכול אדם לחיות שבעים שנה (כמוני) ולא לדעת מוגבלות מהי. נכון, ראיתי עיוור מגשש עם מקלו את דרכו במדרכה משובשת ונכה על כסא גלגלים נאבק עם מדרגות בלתי צפויות. אך האם הבנתי באמת עם מה נאבקים אנשים אלה? עם יד על הלב – לא ממש. מעבר לרגש האמפתיה החולף, אדם קרוב אצל עצמו, והוא מתענג על מתנות החינם שקיבל עם צאתו לעולם, כמו היכולת להאזין לשביעית של בטהובן, לצפות בסרט או לשחק כדורגל עם נכדיו.
ואז זה קורה. איך לתאר את ההרגשה כשמתברר באחת כי בכל זאת לא הכל דבש? אולי בבדיחה על קברניט נושאת המטוסים שמקבל הודעה כי הוריו של טוראי ג’ונס נהרגו בתאונה, וכי יש לבשר לו זאת “ברגישות”. הוא מטיל זאת על הרס”ר, אשר אוסף את הצוות, מכריז כי כל מי שיש לו אבא ואמא יצעד צעד אחד קדימה, ומיד מוסיף: “לא כל כך מהר, ג’ונס”.
אצלי זה התחיל מלמטה. העקב הימני שלי, ששירת אותי באמונה שבעה עשורים, ושלמען האמת אף פעם לא הקדשתי לו תשומת לב מיוחדת, הפך לפתע לאיבר החשוב בגופי. מסיבות השמורות עמו, הוא החל לשדר סימני מצוקה, אותם פטרתי בזלזול. לכן, כשהרופא בישר לי כי אצטרך לעבור ניתוח בכף הרגל, המחשבה שחלפה במוחי אחרי ההלם הראשון הייתה: אולי זו טעות? הרי אני אדם בריא.
הרופא, שחשד (בצדק) כי לא הפנמתי את דבריו, חזר עליהם, הפעם בהטעמה שאינה משתמעת לשתי פנים. “אתה תעבור ניתוח, ואחר כך לא תוכל לדרוך במשך חודש על הרגל”.
אני בטוח כי אנשים אחרים, שהחיים לא האירו להם פנים כמוני, היו חותמים בשמחה על מוגבלות שכזו, הקצובה בזמן. אבל אני, בפינוקי, התבכיינתי ביני לבין עצמי על “מכה” שכזו. וכדי להדחיק מחשבות נוגות חטפתי ממש לפני הניתוח כמה ימים בלונדון, אך לא הצלחתי להתנתק לגמרי, משום שבהצגת “המלט” המופלאה, דימיתי כי שייקספיר, מגרונו של המלט, מדבר הישר אלי, ובמילה האחרונה משרבב נימה של לעג: “איזו פיסת יצירה הוא האדם, כמה אציל בִּתבונה, כמה אינסופי בְּכישרונות, בְּצורה ובתנועה” (עברית: דורי פרנס).
היום אני בבית, כשבוע אחרי הניתוח. זוג קביים ששאלתי מ”יד שרה” הפכו למלוויי הנאמנים. הליכה של מטרים ספורים, דבר מובן מאליו עד לפני שבוע, מותירה אותי מותש. רחצה הפכה לפרויקט. אשתי שינתה את סדר חייה והפכה למטפלת צמודה. טלפונים מעייפים אותי. אני לא מסוגל לקרוא יותר משני עמודים בספר. אני מתקשר לעבודה, אבל מרגיש שמסתדרים בלעדיי. מה קורה לי?
ובכלל, הסביבה, שתמיד הייתה ידידותית, פתאום שינתה פניה והפכה לעוינת. פתח שעברתי בו בלי משים, הופך להיות צר מדי. מדף ליד המיטה נראה לפתע גבוה מדי. רגל כסא, שבעבר הייתה סתם חתיכת רהיט, היום היא אויב, שדומה כי בכוונה מיקמה עצמה בדרכי כך שתכאיב לי במיוחד.
ואז אני מתעשת. מה הבכיינות הזאת, כשעוד שלושה שבועות, יא מנאייק, אני נפטר מהקביים וחוזר לשגרה, אולי עם צליעה קלה? ביג דיל. טעמתי לרגע מטעמה של מוגבלות, אך האם אני מסוגל באמת להיכנס לעורו של מי שנדון למוגבלות לכל חייו?
אני בספק. אולי אהרהר בכך בימים הקרובים, ואולי אכתוב על כך. אולי.
אורי דרומי הוא מנהל מועדון העיתונאים הזרים בירושלים, אל”מ במיל’ בחיל האוויר ולשעבר מנהל לשכת העיתונות הממשלתית
Facebook
Twitter
WhatsApp
Email
קראו עוד בשווים
“מצוקת החינוך המיוחד היא פצצת זמן”
מצעד האמהות: “תצילו את הילדים שלנו”
