שלום לכיתה א’

מלאת התרגשות, ליוותה איריס בוקר את בנה דוריאן ליום הראשון בבית הספר. אבל אז הגיע היום החמישי

שיתוף הכתבה:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email

איריס בוקר


“אני מתלבטת היכן להושיב את דוריאן, בשורה ראשונה ממש מולי או בסוף הכיתה”. כך אמרה לי המורה החביבה בשיחת ההכנה לכיתה א’, ואני חשבתי לעצמי, איך היא חושבת שהוא בכלל יישב.

אחרי אינספור שיחות ותחנונים לא לשלב אותו בכיתה רגילה, הגיעה ההודעה של המפקחת שהוא ישולב עם סייעת בכיתה רגילה. המפקחת אמרה שהיו כבר נסים, וילדים כמו דוריאן שיש להם מנת משכל גבוהה מגלים את המספרים והמלים, וזה מרתק אותם. “היו לנו כבר הצלחות בנושא, אני יודעת על מה אני מדברת”.

“שנה הבאה נמצא לו מסגרת מתאימה. הוא ברשימת המתנה”. צילום המחשה: דיפוזיטפוטוס

אני מכירה את הבן שלי, אמרתי לה. אין סיכוי שהוא יישב בכיתה וילמד. הוא עדיין לא מבין את הרעיון של ללמוד. כל מה שהוא יודע הוא למד לבד בעזרת האייפד שלו. אבל המפקחת הרגיעה אותי שהמורה נהדרת והכל יהיה בסדר.

נרגשים נסענו פרנק, דוריאן ואני לרכוש ציוד לכיתה א’. בין שלל ההורים שקונים ציוד הרגשנו  לרגע אחד קטן נורמליים, כמו כולם. תיק, מחברות, עפרונות, כל מה שצריך.

ביום הראשון ליווינו את דוריאן לכיתה א’ עם הילקוט על הגב. נפגשנו עם הסייעת שלו והמחנכת, ותלינו את העליונית שלו מתחת למדבקה עם השם. התרגשנו כל כך. כיתה א’, ממש כמו כולם.

בתום היום הראשון באתי לאסוף אותו. המחנכת וגם הסייעת אמרו שהיה קשה, אבל לכל הילדים קשה, לא רק לדוריאן. ביום השני הסייעת אמרה שהיא לא יכולה לסחוב אותו כל הזמן לכיתה, כי הוא בורח החוצה וקשה לה. ביום החמישי כבר חיכו לנו המפקחת, המנהלת והמורה כדי להגיד שהוא לא יכול להיות בכיתה רגילה בבית הספר. הוא מפריע לכולם, והם לא מוכנים לקבל אותו יותר.

אבל אמרתי שהוא לא יכול, מחיתי. דיברנו על זה. הסברתי לכן שהוא כרגע לא מסוגל לשבת בכיתה, לקבל הוראות וליישם. “כן, אמרת”, אמרה המפקחת, “אבל אלה דברים שתלויים בעיקר בהורים”.

פרנק סימן לי ביד לא לענות ושאל אותן מה עושים. האם יש סידור אחר? התשובה שלהן הייתה שאין כרגע סידור אחר והוא יישב בבית. מה זאת אומרת בבית? את רוצה שהוא יהיה בלי מסגרת שנה שלמה? “כן”, ענתה המפקחת, “שנה הבאה נמצא לו מסגרת מתאימה. הוא ברשימת המתנה”.

אין בעיה, אמרתי לה. מחר בבוקר אני הולכת לשבות רעב מול המשרד של ראש העיר, עד שיימצא פתרון. המפקחת קפצה מהכיסא. “גברת בוקר, זאת לא התנהגות נאותה. אנחנו רוצים לעזור ואין לנו אפשרות”. אז אני אשבות רעב מול משרד ראש העיר עד שתימצא המסגרת.

מי שמכיר את עובדי המדינה הצרפתים יודע שאין דבר שהם מפחדים ממנו יותר מסקנדלים. הם רק רוצים להעביר את הקריירה עד הפנסיה, בלי להיכנס לעימות אחד עם המנהלים שלהם. למחרת בבוקר נסעתי לעירייה. ישבתי בפרוזדור של משרד ראש העיר, לא אמרתי מילה, לא ביקשתי ראיון עם ראש העיר, רק ישבתי. שעתיים אחרי הגיעה המזכירה לשאול אותי אם היא יכולה לעזור. הסברתי לה שאני שובתת רעב ואני מתכוונת להזמין לכאן את נציגי העיתונות והטלוויזיה. המזכירה רצה לראש העיר, ראש העיר יצא ודיבר איתי, טלפונים עפו לכל הכיוונים, המפקחת הגיעה למשרד ראש העיר. היא כמובן אמרה שאני מגזימה וככה לא מתנהגים.

בסוף היום נמצא סידור לדוריאן בכיתת תקשורת בעיר קרובה. המפקחת יצאה להודיע לי, ראש העיר ביקש מהמזכירה להביא לי שתייה ומשהו קטן לאכול, ומאז סומנתי בעיריית ורסאי כאמא שלא כדאי להתעסק אתה. תאמינו לי, אין כבוד יותר גדול מזה.

טורים קודמים:

ואז הרופאה אמרה שהילד שלנו אוטיסט

זה לא כל כך נעים להסביר לילד שהגן סגור

אמא של דוריאן, למה הוא מנפנף בידיים?

בשביל דוריאן, רק שלא נמות לעולם

גב’ בוקר, מצאנו פנימייה לבן שלך. מעבר לגבול

לקדם את הילדים המיוחדים לראש התור

שיתוף הכתבה:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email

בואו להיות חלק מקהילה של אנשים כמוכם

קבלו ישירות למייל שלכם את הסיפורים הכי חמים של “שווים”

קראו עוד בשווים

עשו לנו לייק
סרטונים
גלילה לראש העמוד

בואו להיות חלק מקהילה של אנשים כמוכם

קבלו ישירות למייל שלכם את הסיפורים הכי חמים של ״שווים