“כמדריכה, אני חוששת לשלוח את אחי להוסטל”

כל עוד משרד הרווחה משלם שכר עלוב למדריכים, ללא שום הדרכה, המצב בהוסטלים רק יילך ויחמיר

שיתוף הכתבה:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email

טליה ורד


קוראים לי טליה, ויש לי אח אוטיסט בן 20. כשהשתחררתי מהצבא החלטתי ללכת לעבוד בהוסטל. גם מתוך אהבה לאנשים על הספקטרום, וגם מתוך רצון לראות איך הוסטל עובד, מה סדר היום, מי מטפל בדיירים ואיך.

אחרי שלושה ימי הסתכלות, נכנסתי ישר לעבודה. לא קיבלתי הדרכה, ואיש בהנהלה לא בדק את רמת הידע שלי בנוגע לאוטיסטים בכלל ולדיירי ההוסטל בפרט. העובדה שהתחלתי לעבוד בלי להכיר את הדיירים, את הרגישויות שלהם, ואת ההתנהלות מולם במצבי לחץ, באה לרעתי כבר בשבוע הראשון. באחד הימים נשארתי לבד עם דיירת מקסימה, שלא קיבלתי פרטים עליה, והיא גם לא הכירה אותי. תוך חמש דקות מתחילת המשמרת הייתי עדה להתפרצות אלימה שלה, שכתוצאה ממנה גם נפגעתי פיזית. לא היה שם אף עובד שיכול היה לעזור לי. כשהזעקתי עזרה נשאלתי אם נתתי לה SOS (כדור הרגעה), מבלי שבכלל הסבירו לי מה זה SOS לפני תחילת העבודה.

“רוצה שיטפלו בו ובשאר האנשים עם מוגבלות כמו שמגיע להם”. טליה ואסף ורד

המקרה הזה הוא רק דוגמה אחת למצוקת כוח האדם בהוסטלים, שכתוצאה ממנה מטופלים הדיירים על ידי עובדים חסרי הכשרה וידע בסיסי בנוהלי העבודה ובהתנהלות במצבי משבר. המחסור בעובדים הוא תוצאה ישירה של תנאי העבודה הקשים. המדריכים עובדים תמורת שכר מינימום, ללא תוכניות הכשרה וללא מסלולי קידום.

במהלך העבודה נחשפתי להשקעה עצומה של מדריכים לטובת הדיירים. רשימה חלקית בלבד: מדריכה שהחליטה להקדיש יום בשבוע לעשות לבנות טיפולים קוסמטיים כדי שירגישו כמו כל בחורה אחרת בגילן; מדריך שחיפש תעסוקה ועבודה שימלאו את זמנם של הדיירים ויעשירו אותם; מדריך שלקח על עצמו להסיע אחת לשבוע דייר שלמשפחתו לא היה רכב, כדי שיוכל לבלות בביתו את סוף השבוע.

המדריכים, שדואגים מכל הלב לרווחת הדיירים – מקלחים אותם, מנקים שלוש פעמים ביום את ההוסטל, עושים כביסה, משגיחים על הדיירים, מעסיקים אותם בזמני הפנאי ומרעיפים עליהם אהבה -עושים את זה בשכר עלוב. זה מתחיל משכר מינימום ועולה בכל שנת עבודה בשקל אחד. לא סכום שאפשר להתפרנס ממנו. כדי להרוויח קצת יותר, הם עובדים שעות נוספות ועושים משמרות כפולות של 14 שעות. כל מי שעובד 14 שעות ברצף, במיוחד עם אוטיסטים, מתעייף מאוד מהר, מאבד את הריכוז וגם את הסבלנות. אז הדיירים מקבלים מדריכים שאוהבים אותם ומשקיעים בהם, אבל בעיקר מותשים ושחוקים.

ועדיין, מדריכים רבים רוצים להישאר בעבודה, להתקדם, לתרום לדיירים וגם ללמוד יותר על הספקטרום. הבעיה היא שמשרד הרווחה לא דורש שהמדריכים יעברו הכשרות ולא מתקצב קורסי העשרה למי שרוצה להתקדם. כשאין לאן להתקדם ואין שכר מספק לעבודה הקשה הזאת, אנשים עוזבים, ודיירים שנקשרו אליהם והתרגלו לראות אותם כל יום (וכל מי שמכיר אוטיסט יודע שזה ממש חשוב להם) מתערערים. ההרגשה שלהם היא, שוב, של חוסר ביטחון וחוסר יציבות.

בתנאים האלה נוצרת תחלופת עובדים מאוד גבוהה. בתקופה שאני הייתי בהוסטל, כשבעה חודשים, התחלפו לפחות שבעה אנשים. תחשבו על הדיירים שמכניסים כל חודש לבית שלהם, לעולם הפרטי שלהם, אנשים חדשים. כבר ביום הראשון שפגשו מישהו הוא מקלח אותם, עוזר להם בשירותים, במצבים הכי אינטימיים. אף אחד לא מרגיש בנוח לפגוש אדם חדש ומיד לשתף אותו בסיטואציות כאלו.

הכשרה מקצועית לפני תחילת עבודה עם אוטיסטים צריכה להיות חובה. אוטיסט הוא בן אדם, וכל בן אדם הוא שונה, במיוחד בספקטרום הזה. צריכות להיות הדרכות שבועיות לכל הצוות בהוסטל לגבי כל דייר, שכוללות תוכניות התנהגות. במצב הקיים היום התוכניות בדרך כלל לא רלוונטיות, לא מתעדכנות, לרוב לא מיושמות ומיועדות בעיקר לכיבוי שריפות.

כל מה שציינתי כאן – תחלופה גבוהה של עובדים, חוסר הכשרה וחוסר היכרות עם הדיירים – פוגע בדיירים, אבל גם במדריכים. מדריך שלא יודע איך להתמודד עם דייר ספציפי יחווה כנראה יותר תסכולים מצד הדייר, ולכן גם יותר התפרצויות. אני חוויתי התפרצויות כאלה בשל חוסר היכרות עם הדיירים, ואפילו נפצעתי. כל התפרצות כזו עירערה את הביטחון שלי.

כשהתקבלתי להוסטל הייתי בהלם שעל עבודה כזאת מקבלים שכר כזה זעום, ושבעבודה עם אנשים כל כך רגישים, מקבלים כל אחד לעבודה. לאחר שעזבתי את ההוסטל הלכתי לעבוד במלצרות, שם עברתי שבועיים של הכשרה. אבל במשרד הרווחה לא חושבים שטיפול באנשים עם מוגבלות דורש הכשרה כלשהי.

בעצם, הלכתי לעבוד בהוסטל כדי שבעתיד, כשאחי ילך להוסטל, אני אהיה רגועה. עכשיו אני בכלל לא רגועה. אני לא מוכנה שיטפלו בו אנשים שלא מכירים אותו. אני לא מוכנה שיענישו אותו על התפרצויות רק כי לא יודעים לעבוד איתו. אני לא מוכנה שהוא יהיה נתון לחסדיהם של אנשים חסרי הכשרה שמקבלים שכר מינימום ועובדים במשמרות ארוכות. אני רוצה שיטפלו בו ובשאר האנשים עם מוגבלות כמו שמגיע להם. הם בני אדם, וחלקם אפילו לא יכולים להגיד שמשהו מפריע להם. אחי לא יכול לבוא ולספר בסוף השבוע: “טליה, את לא מבינה מה המדריך הזה עשה לי”, או “אוף, לא מבינים אותי שם”. הוא רק יתפרץ יותר, יהיה מתוסכל ויידרדר.

אני גם לא מוכנה לראות את החברים שלי, המדריכים, נותנים את הנשמה שלהם, מתחננים כבר שנים להעלאה בשכר, לקידום ולקורסים כמו שיש בכל מקצוע, וזוכים להתעלמות מוחלטת ממשרד הרווחה.

למרות החוויה הלא קלה, אני לא מצטערת שהלכתי לעבוד בהוסטל. פגשתי שם דיירים מדהימים ומדריכים מקסימים, שהם חברים שלי עד היום. רק כדי שהם יוכלו לעשות את עבודתם, והדיירים יזכו לטיפול שכל כך מגיע להם, משהו חייב להשתנות.

שיתוף הכתבה:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email

בואו להיות חלק מקהילה של אנשים כמוכם

קבלו ישירות למייל שלכם את הסיפורים הכי חמים של “שווים”

קראו עוד בשווים

עשו לנו לייק
סרטונים
גלילה לראש העמוד

בואו להיות חלק מקהילה של אנשים כמוכם

קבלו ישירות למייל שלכם את הסיפורים הכי חמים של ״שווים