גל בכר
שחף הוא ילד בכיתה א’. אני מדריכה את הצוות שלו. מאז שהוא בן שנה ו-8 חודשים, הוא לומד בתוכנית אינטנסיבית. הוא עושה תרגולים, רוכש לעצמו מיומנויות ומשפר יכולות.
מההתחלה שחף שולב במערכת החינוך הרגילה, עם משלבות צמודות. הוא מוגדר ברמת תפקוד בינונית. הילדים בכיתה אוהבים אותו. הם מקבלים את הנוכחות שלו בלי חשבונאות ומבלי להתעסק בשונות שלו. כמו שהוא. הם משחקים איתו בהפסקות, באים אליו הביתה, משתפים אותו ומשתתפים איתו. שחף עצמו נוכח, רגוע ופנוי לסביבה. צוות בית הספר נפעם ממנו ומהדרך שבה הילדים מקבלים אותו.
לפני כמה שבועות, לקראת סוף שנת הלימודים, האחראית על השילוב מטעם משרד החינוך הודיעה למשלבות שהדרך שבה משלבים את שחף לא תוכל להימשך. “הצמידות שלכן אליו גדולה מדי”, היא הסבירה. לדעתה, מוטב שהמשלבות ישאירו אותו לבד בכיתה לעתים תכופות, יאפשרו לו להתמודד באופן עצמאי בהפסקות – ויאפשרו לצוות בית הספר “להגיע אליו”.
ההמלצה הזאת לא מפתיעה. היא משקפת את האג’נדה של משרד החינוך, על פיה “תזוזו הצידה, ואז הילד יהיה עצמאי”. בסוף, הרי הילדים סביבו יקבלו אותו בכל מקרה.
אז אני שואלת, איך ייתכן שגם כאשר צוות בית הספר שבע רצון מהשילוב ומגדיר אותו כהצלחה מסחררת, באותה נשימה הוא יכול לבוא ולהגיד: לא נכון לעשות את זה ככה.
נפגשנו עם אחראית השילוב והסברנו לה שאם השינוי יבוצע, והמשלבות יתרחקו משחף, תתרחש התרחקות של הילדים ממנו. תתרחש גם תנודה רגשית אצל הילד. הוא יפסיק להצליח. המשלבות נמצאות בעמדה של דריכות. הן צופות, מונעות, מטשטשות, מעודדות – והכל ברגעים הנכונים. אם הן לא יהיו שם בשבילו בדיוק ברגע הנכון, יהיו הרבה מצבים שאותם הוא לא יבין. יהיו אמירות ופניות של ילדים כלפיו שאליהן הוא לא יגיב.
לפחות בינתיים, הצלחנו לדחות את ההחלטה המוטעית. קיבלנו עוד חלון של זמן, אבל רק עד לפעם הבאה. לצערי, ההנחה שנניח לילד והוא יהיה עצמאי אטרקטיבית יותר מההבנה שבשביל ללמד עצמאות נדרשת המון תמיכה, נדרש המון סיוע, ונדרש המון תרגול.
ככל שיאפשרו למשלבות להיות שם בשביל הילד, כך יגדלו סיכוייו ללמוד ולהצליח, ובמקביל יגדל הסיכוי שהסביבה תהיה משלבת ומכבדת באמת.
גל בכר היא אמא לשני ילדים אוטיסטים, מנחת שילוב ומרצה
