ליהי צוברי
באיחור של שעה נכנסה אליי חברה שלי, עצבנית ומתוחה. בימים רגילים היא הבחורה הכי מבינה ומכילה, ולכן הופתעתי כשהדבר הראשון שהיא אמרה היה: “ליהי, אני מצטערת על מה שאני עומדת לומר, אבל החברים הנכים שלך תקעו אותי בפקק במשך שעה וחצי”.
בלי להתכוון נכנסנו לדיון סוער על סוגיית מחאת הנכים. לצורך הטור, נקרא לה דנה.
דנה: “את יודעת כמה אני אוהבת אותך, ואני בכלל לא רואה אותך כנכה. אבל הפעם הם הגזימו. לחסום ככה את דרך השלום לאנשים שרק מנסים להגיע הביתה?”
אני: “זה שאת לא רואה אותי כנכה זה טוב ויפה, אבל זה לא מבטל את העובדה שאני כן נכה. החוויה שלי שונה, והמחייה שלי משמעותית יותר יקרה משלך. כשלך משעמם ואת רוצה לקפוץ לסרט עם חברה, זה מסתכם בשיחת טלפון, מונית וכרטיס כניסה לקולנוע. אני, לעומת זאת, צריכה לעשות מחקר מקיף האם הסרט שאני רוצה לראות מוצג באולם שהוא נגיש לי, לשלם פי חמישה על מונית עם רמפה, גם אם אני נוסעת רק כמה רחובות, ולשלם על כרטיס נוסף כדי שהמטפלת שלי תבוא איתי ותעזור לי להתיישב. גם אם הדבר האחרון שהיא רוצה זה לראות את הסרט הזה”.
דנה: “נו באמת, המחאה היא לא על עלויות הקולנוע והמוניות”.
אני: “נכון, המחאה היא על הזכות לחיות בכבוד במדינה שאמורה לדאוג לכל תושביה. קראתי כמה כתבות וטורי דעה על מחאת הנכים, ואחד הטוקבקיסטים כתב: ‘יאללה יאללה, לכו לעבוד’. אני רוצה לעבוד. הלוואי והייתי מרגישה שיש לי לגיטימציה לחפש משרה טובה. מה שעוצר אותי זה שאני לא יכולה לעשות את הדברים מהר כי אני צריכה עזרה בקריאה והקלדה. אז בתנאי השוק התחרותיים, אני לא עומדת בדרישות מצד אחד, ומצד שני צועקים עליי שאפסיק לקטר. שאני אפסיק לקטר על משהו שהוא לא בשליטתי ואף אחד לא מוכן לעזור לי בו”.
דנה: “אבל למה לחסום את הכביש? זה סתם מעורר אנטגוניזם”.
אני: “כי אין מחאה מועילה באמת שאין בה נפגעים. כדי שיעלו את הקצבה לשכר מינימום, המחאה חייבת להעלות את המודעות לצרכים של אנשים עם מוגבלות לשיח הציבורי. אנחנו זקוקים לעזרה של אחרים כדי שגם אנחנו נוכל לתת מעצמנו”.
דנה: “אז למה לא להפנות את המחאה כלפי מי שאמור לעזור לכם, הממשלה?”
אני: “המחאה יצאה מהבתים ומהשיחות הפרטיות ושיחות הפייסבוק לרחוב. זו הדרך להפנות את האצבע אל הממשלה. לפחות ככה אנחנו מראים לכולם שיש לנו את היכולת להתארגן ולדרוש. הבעיה היא אחרת. ההתנהגות של הממשלה כלפי הנכים היא בשיטת הפרד ומשול מובהקת”.
דנה: “על איזה הפרד ומשול את מדברת?”
אני: “תוכנית נתניהו שהתקבלה ממש בימים האחרונים קובעת שרק נכים מעל 90% נכות יזכו להעלאת הקצבה ל-4,000 שקל, ולא כולם”.
דנה: “זה נשמע לי סביר. רק מי שבאמת סובל מנכות קשה זקוק להעלאה הזאת”.
אני: “זה בדיוק מה שהממשלה גורמת לך לחשוב. אבל זה רחוק מהאמת. קודם כל, מישהי שיש לה 60% נכות עשויה להתקשות לשבת במשך שעות רצופות, ורק בגלל זה לא תוכל למצוא עבודה טובה. שלא לדבר על קשיים אחרים, כאבים ובעיות נגישות. יש נפגעי נפש שלא מסוגלים לעבוד בכלל, אבל שיעור הנכות שלהם הוא 40%. הם לא זכאים להעלאה שתחלץ אותם מהעוני? ומעבר לזה, את יודעת שהרבה פעמים מי שקובע את אחוזי הנכות זו מערכת ביורוקרטית ולא אנשי רפואה?”
דנה: “לא, לא ידעתי את זה”.
אני: “בדיוק. הגישה הזו שיש נכים שמגיע להם יותר עזרה או פחות עזרה, מטרתה להסיט את הדיון מהצרכים האמיתיים שלנו ולגרום לסכסוכים בתוך הקהילה. כמו שהממשלה עושה בהרבה מצבים שעולה זעקה חברתית, מסיטה את הדיון. זו שיטה של פרסומאים, ואנחנו זקוקים למנהיג. לכן, כתגובה לכל מי שמחזיר אלינו את הכדור ושולח אותנו לעשות משהו עם עצמנו – הנה אנחנו עושים”.
דנה: “טוב, שיכנעת אותי. אבל אפשר בבקשה לקבל מראש את זמני המחאות הבאות, שלא אצא מהבית עם האוטו?”
טורים קודמים:
