“החברים הנכים שלך תקעו אותי בפקק”

מה עניתי לחברה שהתלוננה שההפגנות שלנו גורמות לאנטגוניזם בציבור. הטור של ליהי צוברי

שיתוף הכתבה:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email

ליהי צוברי


באיחור של שעה נכנסה אליי חברה שלי, עצבנית ומתוחה. בימים רגילים היא הבחורה הכי מבינה ומכילה, ולכן הופתעתי כשהדבר הראשון שהיא אמרה היה: “ליהי, אני מצטערת על מה שאני עומדת לומר, אבל החברים הנכים שלך תקעו אותי בפקק במשך שעה וחצי”.

בלי להתכוון נכנסנו לדיון סוער על סוגיית מחאת הנכים. לצורך הטור, נקרא לה דנה.

“אין מחאה מועילה שאין בה נפגעים”. הפגנת נכים מול משרד רה”מ בירושלים. צילום: דני אדינו אבבה

דנה: “את יודעת כמה אני אוהבת אותך, ואני בכלל לא רואה אותך כנכה. אבל הפעם הם הגזימו. לחסום ככה את דרך השלום לאנשים שרק מנסים להגיע הביתה?”

אני: “זה שאת לא רואה אותי כנכה זה טוב ויפה, אבל זה לא מבטל את העובדה שאני כן נכה. החוויה שלי שונה, והמחייה שלי משמעותית יותר יקרה משלך. כשלך משעמם ואת רוצה לקפוץ לסרט עם חברה, זה מסתכם בשיחת טלפון, מונית וכרטיס כניסה לקולנוע. אני, לעומת זאת, צריכה לעשות מחקר מקיף האם הסרט שאני רוצה לראות מוצג באולם שהוא נגיש לי, לשלם פי חמישה על מונית עם רמפה, גם אם אני נוסעת רק כמה רחובות, ולשלם על כרטיס נוסף כדי שהמטפלת שלי תבוא איתי ותעזור לי להתיישב. גם אם הדבר האחרון שהיא רוצה זה לראות את הסרט הזה”.

דנה: “נו באמת, המחאה היא לא על עלויות הקולנוע והמוניות”.

אני: “נכון, המחאה היא על הזכות לחיות בכבוד במדינה שאמורה לדאוג לכל תושביה. קראתי כמה כתבות וטורי דעה על מחאת הנכים, ואחד הטוקבקיסטים כתב: ‘יאללה יאללה, לכו לעבוד’.  אני רוצה לעבוד. הלוואי והייתי מרגישה שיש לי לגיטימציה לחפש משרה טובה. מה שעוצר אותי זה שאני לא יכולה לעשות את הדברים מהר כי אני צריכה עזרה בקריאה והקלדה. אז בתנאי השוק התחרותיים, אני לא עומדת בדרישות מצד אחד, ומצד שני צועקים עליי שאפסיק לקטר. שאני אפסיק לקטר על משהו שהוא לא בשליטתי ואף אחד לא מוכן לעזור לי בו”.

דנה: “אבל למה לחסום את הכביש? זה סתם מעורר אנטגוניזם”.

אני: “כי אין מחאה מועילה באמת שאין בה נפגעים. כדי שיעלו את הקצבה לשכר מינימום, המחאה חייבת להעלות את המודעות לצרכים של אנשים עם מוגבלות לשיח הציבורי. אנחנו זקוקים לעזרה של אחרים כדי שגם אנחנו נוכל לתת מעצמנו”.

דנה: “אז למה לא להפנות את המחאה כלפי מי שאמור לעזור לכם, הממשלה?”

אני: “המחאה יצאה מהבתים ומהשיחות הפרטיות ושיחות הפייסבוק לרחוב. זו הדרך להפנות את האצבע אל הממשלה. לפחות ככה אנחנו מראים לכולם שיש לנו את היכולת להתארגן ולדרוש. הבעיה היא אחרת. ההתנהגות של הממשלה כלפי הנכים היא בשיטת הפרד ומשול מובהקת”.

דנה: “על איזה הפרד ומשול את מדברת?”

אני: “תוכנית נתניהו שהתקבלה ממש בימים האחרונים קובעת שרק נכים מעל 90% נכות יזכו להעלאת הקצבה ל-4,000 שקל, ולא כולם”.

דנה: “זה נשמע לי סביר. רק מי שבאמת סובל מנכות קשה זקוק להעלאה הזאת”.

אני: “זה בדיוק מה שהממשלה גורמת לך לחשוב. אבל זה רחוק מהאמת. קודם כל, מישהי שיש לה 60% נכות עשויה להתקשות לשבת במשך שעות רצופות, ורק בגלל זה לא תוכל למצוא עבודה טובה. שלא לדבר על קשיים אחרים, כאבים ובעיות נגישות. יש נפגעי נפש שלא מסוגלים לעבוד בכלל, אבל שיעור הנכות שלהם הוא 40%. הם לא זכאים להעלאה שתחלץ אותם מהעוני? ומעבר לזה, את יודעת שהרבה פעמים מי שקובע את אחוזי הנכות זו מערכת ביורוקרטית ולא אנשי רפואה?”

דנה: “לא, לא ידעתי את זה”.

אני: “בדיוק. הגישה הזו שיש נכים שמגיע להם יותר עזרה או פחות עזרה, מטרתה להסיט את הדיון מהצרכים האמיתיים שלנו ולגרום לסכסוכים בתוך הקהילה. כמו שהממשלה עושה בהרבה מצבים שעולה זעקה חברתית, מסיטה את הדיון. זו שיטה של פרסומאים, ואנחנו זקוקים למנהיג. לכן, כתגובה לכל מי שמחזיר אלינו את הכדור ושולח אותנו לעשות משהו עם עצמנו – הנה אנחנו עושים”.

דנה: “טוב, שיכנעת אותי. אבל אפשר בבקשה לקבל מראש את זמני המחאות הבאות, שלא אצא מהבית עם האוטו?”

טורים קודמים:

רבות הדרכים לאהוב את השבת

מה אני יותר, מתנה או עול?

שיתוף הכתבה:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email

בואו להיות חלק מקהילה של אנשים כמוכם

קבלו ישירות למייל שלכם את הסיפורים הכי חמים של “שווים”

קראו עוד בשווים

עשו לנו לייק
סרטונים
גלילה לראש העמוד

בואו להיות חלק מקהילה של אנשים כמוכם

קבלו ישירות למייל שלכם את הסיפורים הכי חמים של ״שווים