איריס בוקר
הטלפון מצלצל. על הקו העובדת הסוציאלית של העירייה בוורסאי. “תשמעי, גברת בוקר, המצב הוא כזה. אין מסגרת עבור הילד שלך”.
“מה זאת אומרת? אתם חייבים למצוא לו מסגרת”, אני מתקוממת. “מצאנו לו פנימייה נחמדה ליד בריסל”, היא אומרת בטבעיות. “את תוכלי לקחת רכבת פעם בחודש לבקר אותו, והוא יהיה שם בתנאי פנימייה”.
“סליחה, הילד בן חמש, על מה את מדברת? מה פתאום פנימייה? ולמה בבלגיה?”
“תראי”, היא עונה, “ככה זה, כל ההורים שולחים את הילדים לבלגיה כי בצרפת אין מקומות כאלה. אין פנימיות לילדים אוטיסטים, יש רק מעבר לגבול”.
“אבל אני לא רוצה פנימייה”, אני צועקת, “אני רוצה בית ספר. הוא רק בן חמש, מגיע לו גן תקשורתי שיקבל אותו. מה פתאום לשלוח ילד בן חמש לפנימייה מעבר לגבול?”
היא שותקת רגע, ואז אומרת: “את יודעת, בכל פעם שאני צריכה לנהל את השיחה הזאת עם ההורים, הלב שלי נשבר. לא נעים לי להגיד להם שצרפת הגדולה והמוצלחת לא מסוגלת לפתח גני ילדים ובתי ספר לילדים אוטיסטים. את יודעת, יש באזור שלנו מיליוני תושבים, ויש שני גנים תקשורתיים לכולם”.
“הבן שלי לא הולך לשום פנימייה. אני רוצה פתרון אחר”.
“אין פתרון אחר. או פנימייה, או שהוא יישב בבית עד שיהיה לו מקום ברשימת המתנה. זה יכול לקחת כמה שנים”.
בערב, כשנרגעתי, נכנסתי לאינטרנט לבדוק מה הסיפור עם הפנימיות בבלגיה. כותרת אחת בעיתון “לה פיגרו” תפסה אותי. “הצרפתים זורקים את הנכים כמו זבל לחצר האחורית של בלגיה”.
מסתבר שבמשך שנים, ליד הגבול בצד הבלגי, התפתחה רשת של פנימיות לילדים. אוטיסטים, מפגרים, תסמונת דאון, ילדים עם בעיות אישיות קשות, יתומים וילדים שנזרקו מהבית, או שרשויות הרווחה החליטו להוציא אותם מהבית. הם כולם מתרכזים שם בפנימיות.
הסידור מתאים לשני הצדדים. צרפת משלמת לבלגים פר ראש ומורידה את הבעיה מעצמה, ואילו הבלגים הואלונים, שנמצאים כבר שנים רבות במצב כלכלי לא טוב, מקימים פנימיות וקולטים תמורת כסף את ה”זבל” של צרפת, כפי שכתבו ב”לה פיגרו”.
מה גורם למדינה כמו צרפת, עם מערכת חינוך מתקדמת ורשת סוציאלית מיטיבה, להוציא מתחומה את כל הילדים המיוחדים למדינה אחרת?
התשובה מאכזבת. כי זה נוח. זה אולי עולה כסף, אבל חוסך הרבה כאב ראש. אין צורך לפתוח מרכזים חדשים, להכשיר כוח אדם מיוחד, להעביר את שיטת החינוך מגישה “מקבלת” לכזו שמשנה מציאות, למצוא פתרונות עתידיים עבור אותם ילדים.
קראתי השבוע בעיתון צרפתי שהנשיא הנבחר מקרון הבטיח שתוך שנה הוא מחזיר את כל הילדים הגולים מבלגיה חזרה לצרפת. מסתבר שזה היה חלק מקמפיין הבחירות שלו. זאת הבטחה ענקית.
הבעיה העיקרית העומדת בפניו היא מערכת רווחה ומערכת חינוך שמרניות, ארכאיות, שרואות בילדים המיוחדים מקרים אבודים. כאלה שניתן לשפר את החיים שלהם ולהקל עליהם, אבל לא לקדם אותם עד כמה שאפשר כדי שיהיו חלק מהחברה. נכון להיום לפחות החברה הצרפתית עדיין מעדיפה לשים אותם בחצר האחורית של בלגיה, כי מה שלא רואים, לא כואב.
הטור הקודם: אמא של דוריאן, למה הוא מנפנף בידיים?
וזה שלפניו: בשביל דוריאן, רק שלא נמות לעולם
